חדשות כיפה

נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי

הפיוט "שחר קמתי להודות" משלב כפזמון את בקשתה של אסתר מאחשוורוש, מה הקשר לסליחות?

צילום:

הפיוט המרכזי של סליחות יום חמישי "שחר קמתי להודות" נכתב ע"י המשורר רבי שלמה בן יהודה אִבְּן גַבִּירוֹל (1021 - 1058) אשר חי בספרד וחיבר שירים רבים חלקם שירי קודש המשמשים לסליחות ולקינות, ראשי התיבות של שמו מופיעים בארבעת החרוזים הראשונים.


רשב"ג פותח בתודה לה. פתיחתו מתבססת על הפסוק מתהלים (קיט/ סב) "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ". יתכן כי השינוי ל"שחר קמתי" קשור למנהג הסליחות שהזמן המובחר הוא בשחר (למרות שניתן לומר גם בחצות הלילה). מתוך הודאתו של בעל הפיוט לה הנובעת, כנראה, מתחושת הבטחון בה ובחסדו הגדול ע"פ הפס המצוטט בחלקו "וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי" (תהלים נט/ יז), עולה הצורך הפנימי לחשבון נפש, האם ראוי אני לחסדו הגדול של ה. דרך זו היא המובחרת כי ההתעוררות באה מפנימיותו של אדם ולא מתוך הערה חיצונית. מבט אמיתי של האדם על עצמו מיד מגלה דברים הראויים לתיקון, ולכן "ואודיעך חטאתי". מתוך מהלך זה אומר הפייטן "תנתן לי בזה שכר לפעולתי" השכר המבוקש הוא ללא ספק קבלת סליחה ומחילה מאת ה לחטאיו. אך השאלה המרכזית בפיוט מדוע רשב"ג משלב כפזמון חוזר את דבריה של אסתר בעת שבקשה מהמלך אחשוורוש על עמה ישראל (אסתר ז/ג) "וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי", מה הקשר לסליחות. ניתן למצוא שני הקשרים חשובים.


הראשון, מתמודד בשאלה מה יסוד הזכות שלנו לבקש את סליחתו של ה על חטאנו. הרב י. ד. סולוביציק זצ"ל עוסק בשאלה זו בספרו "על התשובה" (בפרק בין היחיד והציבור), ומסביר כי כח וידויו של הציבור והיחיד נובע מבחירתו של עם ישראל ע"י ה "זכור עדתך קנית מקדם... זכור ה חבת ירושלים אהבת ציון אל תשכח לנצח". כשישנה אהבה גדולה בין ה לעמו, אז מתקיים בנו "אהבה מקלקלת את השורה" ומידת הדין הופכת למידת הרחמים, ומכאן באה הפניה "נפשי בשאלתי" הפרטית מתוך ש"עמי בבקשתי". אך ישנה נקודה נוספת והיא כי רשב"ג חש כאסתר המנותקת והגולה בתוך ארמון אחשוורוש, כתיאור במזמור כב בתהילים אשר חז"ל משייכים אותו לאסתר "ואנכי תולעת ולא איש". הניתוק והתלישות שבגולה רק מחמירים את מצבו של הפייטן ומתוך מצוקה זו הוא מבקש את ריצויו של ה על חטאיו.


זאת גם הסיבה שהמשך הפיוט עוסק בעיקר בעבודת בית המקדש ובזיכרון הקרבת החטאת, כי עיקר תחושת השייכות והחיבור קיים כאשר אדם בא לבית המקדש. אך רשב"ג חש את עצמו במקום המרוחק ביותר מירושלים והמקדש... בגלות ספרד. אך בבית החמישי הוא מזכיר לה "ונשארתי שחרחורת" המרמז לדברי שיר השירים (א/ ו) " אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ" וכדברי המדרש על האתר "אל תראני וגו - מהו אל תראוני שאני שחרחרת, אמרה כנסת ישראל לנביאים אל תראוני בשחררותי ולהגיד דלטוריא (לשון הרע) על ישראל" ז"א מצבו של עם ישראל בגולה הוא מצב זמני ומתוך תקווה גדולה לחיבור מחודש למקדש, המהווה את מצבו האמיתי, באה הבקשה לסליחה. אך כל עוד אנו בגולה מה שנותר הוא "תודתי (מלשון הודאה בחטא) זביחתי, שיחתי מנחתי". יכולתי להודות בחטא ולשיח לפני ה נותן את כוח הכפרה במקום הקורבנות.


הסיום מעצים את ההרגשה הכללית והמסקנות "ואין מי יעמוד בעדי, ואין לי בית מנוחתי, לבד בך אזכיר שמך, מעוז צור ישועתי". הפתרון לתחושת התלישות הגלותית ללא מקדש ועבודת ה כסדרה היא לזכור ולהזכיר שמו של ה כי רק הביטחון בו יכול לתת מענה לאדם במצבו של הפייטן, כדברי דוד המלך במז כז בתהילים "ה אורי וישעי ממי אירא, ה מעוז חיי ממי אפחד". כאשר אדם עומד במדרגה זו אז הוא גם יכול לפנות אל ה ולבקש "והעבר את אשמתי, וענתה בי צדקתי" ולהאמין ולקוות לסליחתו של ה.


הרב ארי לנדא, ר"מ במדרשת אורות עציון שבמכללת גבעת ושינגטון

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר