מי צריך תשובה?

מודעות לנפש

בשבוע שעבר עסקנו בתשובת הגוף. לרוב, אדם מודע ל'חטאי' הגוף, כלומר למצבו הפיזי, יותר משהוא מודע למצבו הנפשי. אם הינך מתנשף אחרי ריצה של כמה דקות כאילו שרצת מרתון, וודאי שאינך בכושר; אם הינך עייף, לא מצליח להתרכז או חי בתחושת לאות, וודאי שחייב אתה לבדוק את מצבך הגופני והתזונתי. אולם למצב הנפשי מודעים אנו פחות. יתכן אדם שהוא כל כך בתוך המצוקה עד שאינו מודע לכך. כך אדם המשתמש בסמים יכול לחשוב שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לו. או אדם יכול להיות מכור כל כך לעבודתו או ללימודיו עד שכלל לא שם לב שהוא לא חייך שבועיים וכי כל חייו הפנימיים מתו. וכיצד אכן יודעים שמדובר בסבל? הדבר בא לידי ביטוי בהתפרצויות דיכאון או עצבים. יש אומרים שמחלת הדיכאון היא המחלה השניה בתפוצתה בעולם, זה עומד לעבור אף את המחלה הארורה, הסרטן. ודיכאון זה נפוץ דווקא בחברות השפע, בקרב אלה החושבים שלא חסר להם דבר.[1]

התבודדות

התשובה, על פי הרב, כוללת היא את הניסיון לשמוע את 'צעקת הנשמה' קודם שהיא תתפרץ בפרץ דיכאון ועצבות. אולם אי אפשר לשמוע את עצמך באמת, בתוך שטף-שצף החיים בו אנו נתונים. וכי למי יש 'זמן' לבדוק לעומק האם החיים בהם אנו נתונים זה מה שעושה לי טוב מבפנים? מספיק לי שאדע שזה מה שכולם עושים! זוהי הנורמה בערוץ 2, כך חיים חברי והורי וזה עושה לי טוב ברמה המיידית! אם כך – על מה יש לעשות תשובה? או יותר נכון – כיצד אני יכול לחוש אם אני זקוק לתשובה? כיצד יכול אני לדעת אם הנשמה שלי סובלת מהאופן בו אני חי?

היו רבים (כולל תלמידו של הרב קוק, הרב הנזיר) שגזרו על עצמם תענית שתיקה כל אותם 40 יום בין ר"ח אלול ליו"כ. כשאתה שותק, יכול אתה יותר להקשיב פנימה ולחוש את מקומך הרוחני באיכות אחרת לגמרי ממה שרגילים בחיי השגרה.

אף הרב ממליץ על דרך מעין זו:

"כשהחושב מתבודד, ומתגלה בנפשו אז הכח הרוחני הפנימי שלו, חש הוא את כל הפגמים שנפגמה נשמתו מכח מעשים ומדות שאינן הגונות, ומצטער הוא אז בצער פנימי ועמוק, וחותר ברוחו איך לתקן את המעוות" (אורות התשובה, ח,ט).

הפיסקה מתארת תהליך. בתחילה ישנה התבודדות, התנתקות מסוימת מחיי השיגרה. אחרי שקט ממושך, והתמקדות בתחושות הפנימיות, אז 'מתגלה בנפשו אז הכח הרוחני הפנימי שלו'. הוא מגלה אצלו את נקודת הטוהר, נקודת הנקיות, אשר כבר שכח איך היא נראית מרוב עפר שכיסה אותה. ואז, כשהוא מחובר לרבדים היותר עמוקים של עצמו, למקומות שהוא חש בהם תחושה של מוכרות, של חופש ללא שום יסורי מצפון, הוא מתחיל לחוש ממש את ריחוקו ממקומות אלו.

ובנימה יותר פרקטית: רק כשאדם סוגר את הטלויזיה, המחשב והפלפון, יוצא קצת מהבית למקום שאף אחד לא רואה אותו, ומתרכז קצת בעצמו (למעלה מעשר דקות), יכול הוא להתחיל להרגיש מה עשו לו חטאיו. אינך יכול להצטער בעומק על ראיית טלויזיה בדברים האסורים לראיה, אלא רק כשהבלאגן החיצוני דומם. רק אז הנפש, הרוצה דברים אמיתיים, מתחילה לבחול בכל ה'קרטוניה' (-מלשון קרטון) הנמכרת בטלויזיה. רק כשרגועים, אפשר להצטער באמת על שציערתי חבר הורה או מורה. שיכולתי לומר את מה שרציתי לומר אחרת, באופן שלא יפגע. חיי היומיום הסואנים מכניסים אותנו למצב של מגננה תמידית ולכן התנהגותנו עלולה להיות חסרת רגישות. רק ההתבודדות מאפשרת מצב נפשי בריא, מחובר לעצמך באמת[2]. רק על ידי התבודדות ניתן להבין מה בכלל רוצה מאיתנו הרב קוק בכל הספר הזה אורות התשובה. מה רוצה מאיתנו התורה עם כל אינסוף המצוות שלה. התשובה יכולה להתחיל רק ממקום שמבינים את הבעייתיות במצב שבו אנו נמצאים. מי שטוב לו היכן שנמצא, אין לו מה לחפש במושג תשובה, או בכלל במה שנקרא עבודה פנימית או רוחנית. רק כשחשים את המצוקה, ניתן להתחיל לעבוד על תשובה!

הנטייה הטבעית והסטייה

ישנה נקודה נוספת שיש לשים אליה לב. מהו בעצם ה'חטא' שממנו סובלת הנשמה? האם כל סעיף בשולחן ערוך שעוברים עליו פוצע את הפנימיות? מהו בדיוק הקשר בין מצוות התורה לנשמה? זוהי שאלת מפתח בהגות הרב. השבוע רק נפתח את העיון בעניין זה, המרכזי לרעיון התשובה. שהרי קודם שאנו מדברים על תשובה, צריך להבין מהי בכלל מצווה ומהי עבירה. אף כאן הרב מגדיר מחדש את המושגים 'הרגילים' של היהדות, מצווה ועבירה.

"כל חטא מדאיב את הלב, מפני שהוא סותר אחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההויה כולה ומתרפא הוא רק על ידי התשובה,שזורח עליו בה אור השפע העליון של האידיאליות אשר להוויית המציאות, ובזה חוזרת ההשוויה הכללית וההתאמה להוויה להופיע בתוכו ושב ונרפא לו" (פרק ח, ג).

צער החטאים הוא למעשה הכאב על כך שהאדם מתנהג בסתירה לנטייתו הטבעית. נטייתו הטבעית של האדם היא להיטיב עם כל העולם. עקרונית, ככל שהוא יחוש שהוא מיטיב ליותר אנשים, כך הוא יחוש טוב יותר עם עצמו, הוא יתפתח מבחינה פנימית, וירגיש יותר מיצוי עצמי.

לשם המחשה נגלוש למשנתו הפסיכולוגית של אחד מאבות הפסיכולגיה ההומניסטית, אדלר. אדלר סבר שאת ההתנהגות האנושית הפתולוגית (=חולנית) כפייתית, ניתן להסביר על ידי המודל של חסך ופיתוי: לאדם היה חסך מסוים בילדותו – למשל הוא גמגם עד שלב מאוחר – הוא ינסה לפצות על כך בבגרותו: יהיה זמר כפייתי, עד שללא שירה הוא יחוש חוסר נחת. הנקודה המהותית היא שלמעשה אי אפשר לפצות על חסכים. מי שינסה לפצות על חוסר האהבה שקיבל בילדותו על ידי חיפוש אובססיבי אחרי אהבתם של אחרים, לעולם לא יגיע לסיפוק. תמיד יחוש הוא את החסר, שלא אוהבים אותו מספיק. אולם, ממשיך אדלר, ניתן לצאת ממעגל החסך-פיצוי אם האדם יפנה את הצורך שלו במילוי החסך לטובת ההטבה של האנושות כולה. רק אז, למשל, מי שחסרה לו אהבה יוכל למלא את הבור שבנפשו. זאת רק אם ינטוש את האובססיה שלו בחנופה זולה לאנשים ויפתח בית יתומים וידאג לטובתם. אהבת הילדים שעימם היטיב באמת היא שיכולה לפצות באמת על הכאב השורה בליבו.

נשוב לרב קוק: אף לדעתו אדם המפנה את האנרגיה שלו למעשים המרעים עם העולם, מביא סבל עצמו. זהו משמעותו העמוקה של החטא: הפגימה במגמתו האמיתית של האדם, להיטיב עם הזולת. מכאן שתשובה היא חזרה להבטה על המציאות בעין טובה, הרוצה בהטבה לעולם כולו. רק כשאדם ישוב להפנות את מירב מרצו להטבה עם הבריאה, ירגיש הוא עונג ושמחה, ובעיקר שלימות פנימית. שלימות זו היא התשובה, היא השיבה, השיבה הביתה, למקום המוכר, המקום ממנו באתי, המקום הטבעי לי באמת.