חדשות כיפה

וְשָׁבוּ וְחָיוּ

ניתוח שירו של הרא"יה קוק על התשובה והצלילים שמעוררים לתשובה. רגע לפני יום כיפור, שובו וחיו.

Kobby Dagan / Shutterstock.com

צילום: Kobby Dagan / Shutterstock.com

מְשׁוֹרֵר הַתְּשׁוּבָה
הֲנוֹלַדְתָּ כְּבָר?

וְאִם בַּשְּׁחָקִים עוֹדֶנָּה
צְרוּרָה שָׁמָּה נִשְׁמָתְך
בִּצְרוֹר הַחַיִּים,
מְהֵרָה רְדָה
וְעוֹרֵר כִּנּוֹרְך.

יִשְׁמְעוּ כָּל דַּכְּאֵי-לֵב,
יַאֲזִינוּ כָּל עַרְלֵי-רוּחַ,
לְהֶמְיַת נְבָלֶיך,
וְשָׁבוּ וְחָיוּ.

נושא השיר הוא התשובה. ניתן לומר יותר מכך, כי השיר עושה הזרה בהצגת עניינה של התשובה, וגורם לקורא להתבונן על מהות התשובה דרך דמותו של משורר שמנגן בכינור, ובצלילים של ניגונו הוא מעורר את הישנים לתחייה. לדעתי, החידוש הגדול של השיר בתפאורה הזו דווקא, גורמת להסתכלות מחודשת על מובנה של התשובה. שהתשובה אינה מושג מופשט, גבוה, עילאי רחוק ובלתי אפשרי. אלא, אדרבא, התשובה היא דבר מוחשי, ממשי, קרוב וניתן לביצוע ממש, בבחינת הכתוב בדברים [ל', י"ב-י"ד]: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא [...] וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא [...] כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ"

ראשית, השיר נפתח בבקשה או בדרישה לגילוי: "מְשׁוֹרֵר הַתְּשׁוּבָה / הֲנוֹלַדְתָּ כְּבָר?" ומיד שתי השורות הראשונות יש קפיצה אל הבית השני. מרווח הדף הלבן משאיר הרהורים, מחשבות, תמיהה ושאלות - האם המשורר נולד? האם המשורר מצוי בנינו? האם משורר התשובה מודע לכך שזהו תפקידו? אם כן, למה הוא לא מנגן בכינור ומעורר את הישנים? - הקורא יכול לתת לעצמו תשובות ולהעלות אפשרויות לכאן או לכאן. בשיר יש שתיקה. השאלה היא רטורית ונשארת פתוחה.

מכל מקום, הדובר בשיר, בבית השני, יוצא מנקודת הנחה מסוימת ובוחר באפשרות של תפילה, רצון וכמיהה: "וְאִם בַּשְּׁחָקִים עוֹדֶנָּה / צְרוּרָה שָׁמָּה נִשְׁמָתְך / בִּצְרוֹר הַחַיִּים, / מְהֵרָה רְדָה / וְעוֹרֵר כִּנּוֹרְך." ההסתכלות של הדובר היא אופטימית, אם משורר התשובה לא נמצא בידינו - הוא בשחקים. נשמתו בעדן. אם כך, יש לעורר את רחמי השמיים שיצרור את נשמתו בצרור החיים ועל פני האדמה הזו, עולם השקר והמריבה, יעורר את הניגונים - עקב כך: "יִשְׁמְעוּ כָּל דַּכְּאֵי-לֵב, / יַאֲזִינוּ כָּל עַרְלֵי-רוּחַ, / לְהֶמְיַת נְבָלֶיך, / וְשָׁבוּ וְחָיוּ." סיבה ותוצאה. שמיעת ההמיה, קול רעש הנגינה, ומיד - שיבה וחיים.

מלבד זו, ניתן לומר כי השיר מציג את מוטיב הכינור. המוטיב הזה יכול להתקשר אל דוד המלך. בספר הושע [ג', ד'] מתוארים זמנים קשים שאין בהם מנהיגות: "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים." ולאחר מכן, ממשיך הנביא ואומר כי [שם, ה']: "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל יְהוָה וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים." בני ישראל ישבו ויבקשו את דוד מלכם. דוד שהוא גם משורר תהילים ומנגן הכינור המפורסם: "וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ." - האם הדובר בשיר התכוון אליו? - ייתכן מאוד.

מכל מקום, התשובה היא כוח טמיר ונעלם שיכול בצלילים אחדים לעורר אדם אל שיבה ולחיות מחודשת. צלילים אחדים שמזכירים לנו את קול השופר בקבלת התורה, את הניגונים בסעודת שבת, את לימוד הגמרא בישיבה. צלילים אחדים שקיימים בנו עמוק, אך חבויים בשל השגרה, הזיוף והליכלוך. בכדי להחזיר את עצמנו לעצמנו - די בפריטה אחת על מיתר, במשיכת יד של קשת על הכינור: "וְשָׁבוּ וְחָיוּ".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר