טור ארוך של מתפללים ממתין בסיומה של תפילת ערב ראש השנה בישיבת מרכז הרב.
ראש הישיבה הרב אברהם שפירא מברך כל בחור ישיבה ומתפלל בברכת "לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר ולחיים טובים". ואני ילד קטן עומד עם אבי ומחכה בשקט ללחיצת היד החמה של הרב. והנה מגיע תורי- הרב מביט אלי בעיניים חמות, לוחץ את ידי ומברך אותי בטקסט שנראה לי אז ארוך מאוד ללא סוף- "לשנה טובה תכתב ותחתם לאלתר ולחיים טובים." הרב מסיים את ברכתו ואני ממשיך לדרכי. אך ר' אברום מסתכל אלי ואומר - "נו..".. ואני ילד קטן שלא כל כך מבין מה הרב רוצה ממנו , עונה לו - " תודה".
אך הרב ממשיך לאחוז בידי ואמור לי שוב - "נו.." ואני עדיין לא מבין מה הרב רוצה, בתמימות של ילד שאלתי אותו –" מה? " והרב השיב לי בחביבות - " תגיד וכן למר ", עשיתי כציוויו והשבתי לו- "וכן למר". רק לאחר מכן שחרר את ידי עם חיוך והמשיך לברך את המתפלל שאחרי.
זכורני שהלכתי לביתי מאוד גאה שבאותו ראש השנה, ראש הישיבה והרב הראשי חיכה שאברך אותו.
מספר שנים מאוחר יותר והיכל הישיבה מלא, אני עוד מספר דקות עולה לקרוא בתורה את פרשת וישב לכבוד שבת הבר מצווה שלי. העולה הראשון הוא כמו תמיד הכהן ראש ישיבה ר' אברום שפירא. עומד הוא לידי מברך את ברכות התורה ואני נער צעיר עסוק בלספור את הדקות שיסתיים האירוע המלחיץ הזה בפני מאות הבחורים והרבנים- מתחיל בקריאת התורה. היד שאוחזת באצבע הכסף שמורה על ספר התורה רועדת מהתרגשות ופחד, מאוד רועדת.
ולפתע אני מרגיש את ידו החמה של ר אברום אוחזת בידי ומובילה איתי יחד את האצבע לאורך המילים והאותיות. כך תפס את ידי במשך מספר דקות. האמת שאני חושב שהרעד שלי בהמשך הקריאה המשיך אבל גם את חום ידו של ראש הישיבה המשכתי להרגיש.
"אנשי קדש תהיון לי" ,הרבי מקוצק ביאר את הפסוק שגם הקודש שבכם יהיה אנושי, מחובר אל הבריות. לציון יום השנה לפטירתו של הרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב רבות מדובר על גדולתו בתורה, בקיאותו וחריפותו, כתפיו הרחבות כרב ראשי ואחריותו הציבורית. ואני כילד קטן זוכר בעיקר את החמימות, הרגישות, האנושיות, את הפנים המאירות והחיוך , את היד החמה שאחזה בידי. איש קודש זכרו לברכה.