חדשות כיפה

זה הסיפור שינצח: "מעשה בפרה שמתה בכפר עציון"

סיפור מיתולוגי על היחסים החמים בין הקיבוצים הדתיים לקיבוצים של השומר הצעיר תמיד עורר דמעות התרגשות אצל אמנון שפירא מקיבוץ טירת צבי. יום אחד החליט לברר את האמת מאחורי הסיפור. ואם יגלה שהסיפור לא היה? האם זה יוכיח שאי אפשר לחיות במדינת היהודים יחד? בטור מיוחד לכיפה הוא מספר על חיפוש האמת של 'סיפור הפרה' והמסקנות

רפת, פרה, פרות

צילום: פלאש 90

פרק א: על פרה שמתה

לפני ארבעים שנה בערך, בניו-יורק, השתתפתי בכנס של "כלל" (Clal), שאורגן על ידי הרב פרופ' איץ (Irving) גרינברג [אִיץ הוא מראשי האורתודוקסיה-המודרנית בארה"ב; ממייסדי "תגלית", מיוזמי "מוזיאון השואה" הפדרלי בוושינגטון; לימד היסטוריה בישיבה-אוניברסיטה; היה פעיל בשעתו בכנסי "עדה" בין הקיבוץ הדתי והאורתודוקסיה המודרנית בארה"ב]. בכנס השתתפו כמאתיים רבנים מכל הזרמים: רפורמיים, קונסרבטיביים ואורתודוקסיים (כנס, שהִנו בלתי אפשרי בישראל, מהסיבות הידועות), כשכל כוונתו הייתה לגרום לחיבור בין יהודים ובין חלקי עם ישראל. בסיום הכנס, פנה הרב פרופ' גרינברג אל משתתפיו ובפיו הסיפור הבא:

קיבוץ כפר עציון של ערב הקמת המדינה היה, כידוע, במצור. שיירות הותקפו, אנשים נהרגו, היה מחסור במזון, ואז נהרגה פרה. לאחר התייעצות דחופה בין החברים (חלקם היו תלמידי חכמים שהצטרפו להכשרה עוד בפולין), והם החליטו, שמחד גיסא, הרעב אמנם אינו כבד דיו כדי שהם, חברי כפר עציון, יאכלו בשר טרפה; אבל מאידך גיסא, בתנאים הקשים האלה, המצב חמוּר דַיּוֹ הלכתית, שלפחות יאכלו אותו חבריהם מקיבוץ רבדים של "השומר הצעיר". עם רדת החשכה, שלחו לרבדים עגלה, ובה הפרה שמתה. עוד באותו לילה, סיפר הרב איץ גרינברג לנאספים, העגלה חזרה לכפר עציון, עם הפרה, ומצורף לה מכתב: "לחברי כפר עציון היקרים: אם אתם, חברינו הדתיים, אינכם אוכלים את הפרה, גם אנחנו לא נאכל אותה – אנחנו עם אחד, ולנו גורל משותף".

איץ פנה אל הנאספים ואמר: "אם אלה הם היחסים בין דתיים וחילוניים במדינת ישראל, אז יש סיכוי" [לרעיון של כלל ישראל]! ואז, מאתיים איש, חלקם בוכים, נעמדו על רגליהם, ובהתרגשות מָחֲאוּ כפיים זמן ממושך. למרות השנים שעברו מאז, אני זוכר היטב את המעמד המרגש, ואת הדקות הארוכות של מחיאת הכפיים מתוך ההזדהות. ואלה היו רבנים אמריקאיים, שיודעים היטב איך לספר סיפורים יפים לבני קהִילותיהם. כי הסיפור הזה היה כל כך מיוחד ונגע בעצבים כה רגישים. במשך שנים סיפרנו אותו ב"פעולות" בבני עקיבא (וגם הדסה רעייתי זוכרת זאת), ותמיד הייתה אצלי כמעט דמעה בעין. והנה, לאחרונה עלה בדעתי לברר עם יוחנן בן יעקב, בן וחבר כפר עציון, אם הסיפור נכון. קצת התלבטתי: ומה אם יטען, שלסיפור אין בסיס? מדוע לקלקל סיפור טוב? התקשרתי ליוחנן ושאלתיו, כמי שחוקר את תולדות כפר עציון והגוש, על מהימנות הסיפור. הוא אמנם לא אישר, אבל גם לא הכְּחיש.

אמנון שפירא

אמנון שפירא                                                                                              באדיבות המצולם

פרק ב: אחד במאי שחל להיות בשבת

אבל יוחנן ידע לספר לי סיפור אחר: בימי המצור על הגוש הִגיע מברק עידוד של הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל, שהורה לחברים: "בְּנוּ כל הדרוש, ואל תתחשבו בשבת קודשנו. זה לא רק מותר, אלא חובה לעשות, שכן פיקוח נפש דוחה שבת", ודחק בהם לעשות את כל הפעולות הביטחוניות הנחוצות, גם אם הן בשבת קודש.

וכך, כמובן, עשו החברים (וכמו שעשו, בהוראת הרבנות הראשית, בקבוצת יבנה, כשהמצרים התקרבו ל"עד הלום"). אבל באותה שנה חל אחד מאי בשבת (אנחנו שבועיים לפני נפילת הגוש ב-1948, וכל קיבוצי הגוש עבדו יומם ולילה בכל עבודה ביטחונית נחוצה).

והנה טענו חברי קיבוץ רבדים, כי אחד במאי הוא "חג הפועלים", ואין לחלל את קדושת החג (הניסוח מבטא את רוח הדברים ואינו מילולית). כאן נוצר אבסורד: חברי כפר עציון הדתיים עבדו בשבת, ואילו החילוניים דווקא הם ששבתו באותה שבת ממלאכה. צבי טילמן הי"ד, חבר כפר עציון, שהיה תלמיד חכם (למד בגליציה בישיבות, עבר בחינות כניסה ל"ישיבת חכמי לובלין", אבל הצטרף ל"בני עקיבא", ל"קבוצת אברהם", ולבסוף גם לכפר עציון); ולדברי יוחנן, צבי אמר באירוניה: "מי שציווה עלינו את קדושת השבת, הקדים וציווה על קידוש החיים, החיים קודמים לשבת; אבל, מי שציווה עליהם את קידוש אחד במאי, שכח לצוות על קדושת החיים".

סיפור דומה, וגם שונה, קרה, כאשר הקיבוץ הדתי שלוחות, וקיבוץ השומר הצעיר רשפים, עלו לקרקע במלחמת השחרור באותו יום (בסיוון תש"ח) ובשל חיסכון כספי של הסוכנות הם התיישבו זמנית באותה חצר. שני הקיבוצים סיכמו, כי באותה שנה של ישיבה משותפת, חברי רשפים ישבתו ממלאכה ביום הכיפורים, וחברי שלוחות ישבתו באחד במאי.

צעדת האחד במאי בתל אביב

צעדת האחד במאי בתל אביב פלאש 90

פרק ג: כפר דרום - התרנגולות שלא נשחטו

ובאותו עניין: קיבוץ כפר דרום של הקיבוץ הדתי עלה במוצאי יום הכיפורים תש"ז, 1946, במסגרת י"א הנקודות בנגב (אירוע מכונן, ששכנע את האו"ם להשאיר את הנגב, שהיה עד אז כמעט ריק מהתיישבות יהודית, בתוך גבולות המדינה היהודית, טרם קמה). והנה בכנס השנתי של "בארות בנגב", שנערך השנה בקיבוץ עלומים (1/2/16), אברהם דיאמנט ז"ל שהיה המבוגר בחבורת הנערים, סיפר על הקושי העצום של חברי הקיבוץ, כולם נערים צעירים, לעמוד מול התקפות הצבא המצרי, בנקודה הדרומית, הכי קשה להגנה.

בקיבוץ היה רעב של ממש ולחברים חולקה מנה יומית של חצי כוס מים ("נראינו כמו מוזלמנים"). כשהִגיעו פלמ"חניקים לעזרה, הם גילו כמה תרנגולות שהסתובבו במשק, וכשביקשו לאוכלן, אמר להם אברהם דיאמנט: "אי אפשר, כי אין לנו שוחט". כשהסתכל דיאמנט בפניהם המיוסרות מרעב, אמר: "נו, טוב, תאכלו". אבל אז הפלמ"חניקים החילוניים הסתכלו בדתיים, שסבלו רעב כמוהם, ואמרו: "אז גם אנחנו לא נאכל". ואיש לא אכל מהתרנגולות, וסופן שנהרגו בהפגזות המצרים. הכפר פונה בהוראה נמרצת של צה"ל ב-8 ביולי 1948, פחות מחודשיים לאחר ש"מלכה נפלה".

פרק ד: כשיום הכיפורים מתנגש ביישוב הנגב

באותו כנס שנתי סיפר בפני הנאספים, רמי חרובי, מפי אביו, ממייסדי קיבוץ בארי:

בארות יצחק הישנה הייתה כידוע אחת מן התחנות למבצע י"א הנקודות בנגב, שאירע במוצאי יוה"כ תש"ז. ועכשיו תארו לכם קיבוץ דתי, יום הכיפורים – היום הקדוש בשנה. צמים, מתפללים, ובלב הקיבוץ רחש והמולה רבה, קבוצות קבוצות – מעמיסים, פורקים, מזיעים, בימים החמים של סוף הקיץ בנגב. ניגש 'חילוני' אחד, מאנשי בארי העתידה לקום, אל אחד מאנשי בארות יצחק, ומתנצל: "לא נעים לי. בטח אנחנו מפירים לכם את אווירת יום הכיפורים עם כל העבודה שלנו, בזה שאנחנו שותים מים – אנחנו מן הסתם מפריעים לכם לקיים את המצווה החשובה כל כך לכם". עונה לו איש בארות יצחק: "לך לא נעים? לי לא נעים! לא נעים לי עם זה שאני לא יכול לעזור לך כמו שהייתי רוצה, לקיים את המצווה הכול-כך חשובה – מצוות ישוב ארץ ישראל". גלעד פישביין (מזכיר קיבוץ עלומים כיום) הוסיף ואמר: "יש בסיפור הזה כדי להדגים את הקשר בין הקיבוצים באזור, שהוא קשר של שותפות למפעל התיישבות חלוצי, וקשר של סובלנות והבנה: סובלנות של האחד לצרכי האחר; וגם יש משהו סמלי בזה שבעים שנה לאחר אותו סיפור, אחת מנקודות החיבור של עלומים ובארי היא דווקא ביום הכיפורים ועוד בבית הכנסת בקיבוץ בארי, ששותפים בהקמתו ותפעולו, בעיקר בימים הנוראים, היו אנשי קיבוץ עלומים".

שלושת הסיפורים אירעו לשלושה קיבוצים דתיים במלחמת השחרור, והדִמיון ביניהם עשוי ללמד, שגם הסיפור הראשון, על הפרה בכפר עציון, כנראה שגם הוא נכון. והעיקר, היחסים החמים והסולידיים ששררו אז (ובעצם, עד היום הזה), בין אנשי ההתיישבות, חניכי "בני עקיבא" ו"השומר הצעיר", מצדיקים את הריאליות של הסיפור.

ובחזרה לכפר עציון, סיפר לי נחמיה רפל בשם אביו, דב ז"ל, כי נפילת הגוש היוותה, במובן הלאומי-רוחני, אבידה גדולה לציונות הדתית וגם לעם ישראל. לא רק בגלל המספר הגדול של הנופלים, אלא בגלל שבקיבוץ הדתי נִכְרַת הזרם החסידי והשתלט הזרם הייקי: לדבריו, "המזיגה שהייתה בקבוץ הדתי, בין החקלאים המתפללים על ההר בשעת הסיקול לבין הייקים שתפילתם מסודרת ומוקפדת בבית הכנסת – הייתה המזיגה הנכונה לתקומת עם ישראל בארצו, ואובדן החברים הנפלאים בכפר עציון נתנה מכת מוות לרעיון נשגב".

פרק ה: הפרה, שנאכלה לתיאבון!

בינתיים המשכתי לחפש ראיות לסיפור הפרה, ומוקי צור (ההיסטוריון של התנועה הקיבוצית) הציע לי לברר אודותיו עם אורי פינקרפלד, מוותיקי קיבוץ רבדים (אורי היה פלמ"חניק, פעיל מרכזי בקיבוצו ובתנועתו, מזכיר הקיבוץ הארצי "השומר הצעיר" 1979-1976, ואחיין של המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד). בו ביום טלפנתי אליו, ולאחר שהתוועדנו איש לרעהו (אורי לא התרגש במיוחד מגילי [80], כאשר ענה על שאלתי, שהוא כבר בן 87). הוא נשמע רענן וצלול בקולו ואיתן בזיכרונו, ולאחר החלפת כמה בדיחות על גילנו המופלג, אמר לי כדברים הבאים: "את הסיפור עם הפרה אני מכיר, אבל בלי הסיפא שלו: דהיינו, חברי קיבוץ רבדים קבלו בלילה את הפרה מכפר עציון, אבל אכלו אותה לתיאבון! אני עצמי לא הייתי אז בגוש, כי יצאתי עם 'שיירת נבי דניאל', וכבר לא יכולתי לחזור. לכן, גם כאשר הגוש נפל, לא הייתי עם חבריי וגם לא הייתי בשבי אתם. עם זאת, אני בהחלט מאשר את הרציונל של הסיפור: היחסים בין 'השומר הצעיר' ל'בני עקיבא' היו נהדרים, ונשארו כאלה עד היום".

השיחה הסתיימה, כשאורי מבטיח להמשיך ולברר את האותנטיות של הסיפור. למחרת, התקשרתי שוב אל אורי, וכך אמר לי: "בררתי את הסיפור עם האקונומית של קיבוץ רבדים בזמן המצור, ושמה נעמי, והיא זכרה היטב את הפרה, אבל, בגירסה שלי; כלומר, שאכלנו את הפרה לתיאבון. יתרה מזו, כך ספרה: "בין עין צורים לרבדים הייתה מערה קטנה, ובה טפטף מעיין, והיא שימשה אותנו בשעת הדחק כמעין מקרר גדול. שם, במעיין הקריר, הנחנו את נתחי הפרה מכפר עציון, אותה אכלנו בהדרגה, במשך כשבועיים". ציטוט. סוף פסוק, אבל לא סוף הסיפור באמת. כי אורי המשיך לספר, וכך אמר: "אוסיף לך עוד סיפור באותו עניין, סיפור של חילוני (אם כי, הוסיף, אינני אוהב את הביטוי 'חילוני': אנחנו לא אנשים של 'חול', ואתם לא של 'קודש'"; והסכמתי לדבריו). וזה הסיפור:

"לפני מספר שנים הקמנו מדגרה לתרנגולי הודו בשיתוף עם קבוצת יבנה ("יפה-הוד") ושמחתי על הכנסתו לשותפות של קיבוץ כפר עציון. כשחנכנו את המדגרה, אנשי יבנה לא ויתרו, ואני – למרות שאין אלוהים בליבי – חבשתי כיפה, הדבקתי מזוזה על הבניין, ואמרתי את הברכה המסורתית: כי אנחנו חברים-שותפים לרעיון ולגורל, ומכאן הסבלנות של איש לרעהו. יתרה מזו. קיבוץ רבדים חוגג עתה את חגיגות השבעים שלו. ואילו הייתי חוזר שבעים שנה אחורנית אל ימי 'גוש עציון' של אז, וחוזר לסיפור הפרה, הייתי מעדיף – כך אמר לי אורי – את הפתרון של הסיפור כפי ששמעתי ממך: הוא טוב ויפה בעיניי מאשר לאכול פרה אחת ואף שתי פרות".

פרק ו: הפרה: סיפור שונה, וסוף מפתיע

ועדיין לא נחה דעתי, מפני שהסיפור לא מצא חן בעיני יוחנן בן יעקב (הרגיש לכבוד מייסדי כפר עציון שנהרגו בקרב, וביניהם אביו, יעקב), כי עולה ממנו, שחברי כפר עציון שלחו בשר טריפה לרבדים; ואף שטענתי, שזה היה בעת מצור ורעב, ובגדר פיקוח נפש. התקשרתי לישראל שדיאל, הארכיונאי של כפר עציון (ובנו של יהושע שדיאל, שנהרג גם הוא בקרב), שאמנם הכיר את הסיפור, אבל אחרת לגמרי, וגם שלח אלי כמה מסמכים וצילומי ארכיון.

מהם עלה, שזה לא היה פרה, אלא פר, פר הרבעה ושמו זִימְרִי. את הפר, שהיה יקר, רצו לפנות מהגוש ב"שיירת נבי דניאל" (כפי שקודם לכן כבר פינו את הפרות של כפר עציון לקבוצת יבנה), אבל הפר העקשן סירב לזוז, נשאר בכפר, נפצע קל ברגלו מירי, והיה הכרח לשוחטו. אבל, לא היה חַלָּף (סכין שחיטה; ראו תוספתא זבחים ז, א), ולא היה מי שישחט וינקר את הבהמה. ואז נרתם למשימה אברהם שנור (לחם בבריגדה, שם למד חבלה, והיה אחראי על יצור המוקשים בגוש), ובמסגרייה של כפר עציון השחיז והכין חלף כשרה.

צבי שיינפלד (תלמיד ישיבת מונקץ' שנתפס לציונות, הצטרף לכפר-עציון, עבד בכפר כאוֹפֶה, וסיפק לחם לכל הגוש), בסיוע צבי טילמן (הנ"ל) שידעו דיני שחיטה, וגם בסיוע משה ווהל ממשואות יצחק (חבר הוועדה ההלכתית של הגוש בזמן המצור) שחטו את הפר כדת וכדין והבשר חולק לקיבוצי הגוש, כולל רבדים, שאכלו במשך שבועיים בשר כשר למהדרין. וכך כתב אליעזר מרחביה (פעיל ב'שומר הדתי' בפולין, שהיה האקונום של כפר עציון): "יש לנו כעת בשר טוב, נישט וולנדיק [שלא ברצוננו])... לשבת מכינים טשולנט עם קישקע" (כל חברי כפר עציון הנזכרים כאן, נפלו בקרב האחרון).

טלפנתי למשה מושקוביץ ("מושקו") ממשואות יצחק, שהכיר את הסיפור, והוסיף, שהחבר הנוסף ממשואות יצחק שסייע לצבי טילמן בשחיטת הפר היה נחום לבבי ז"ל (נפטר לפני שנים אחדות, במשואות, בתאונת דרכים; בִּתו, מרים, תבדל"א, היא רעייתו של הרב אלישיב קנוהל, רב כפר עציון דהאידנא), והיה בעל סמיכה לרבנות. אבל, כאשר מושקו שמע את עוללות הסיפור, הפטיר: גם לי יש סיפור בשבילך: "למשואות יצחק יש היום שותפות בגד"ש (גידולי שדה) עם קיבוץ נגבה של 'השומר הצעיר', ואנחנו עובדים אתם ביחסי שותפות ואחווה, כולל שמירת שבת בנגבה, בכלים החקלאיים המשותפים שלנו, ושותפות בעיבודים החקלאיים המתאימים בשנת השמיטה. הרב של משואות יצחק, הרב מאיר נהוראי [שהוא יו"ר רבני 'בית הלל'], גם נותן להם שיעור שבועי". משמע, כאשר קיימת שותפות-חיים בין יהודים, ישנה גם האחווה.

פרק ז: האם סיפור הפרה הוא "אמיתי"?

התשובה לשאלה זו היא שהסיפור הוא "אמיתי" במובן התודעתי, שהוא החשוב, יותר מאשר במובן ה"היסטורי". אם תרצו, הרי הסיפור המקביל, על התרנגולות בכפר דרום, מלמד על כך, וגם סיפור המזוזה מלמד, שגם אם סיפור הפרה לא קרה כפי שסופר, הריהו כאילו באמת קרה. המזוזה שקבע בברכה איש 'השומר הצעיר' – זה, שאמנם אין 'אלוהים' בליבו, אבל יש אהבת האדם ומוסר אנושי בליבו – הוא לאמיתו של דבר המקבילה הנכונה של סיפור הפרה (כאן ראוי לציין, שכמה מחשובי ההוגים ביהדות, כמו רש"ר הירש וראי"ה קוק, יטענו, שאהבת האדם והמוסר האנושי הם התכלית העיקרית של בקשת 'אלוהים'. כך עולה לכאורה גם מדברי ה' לאברהם: "כי ידעתיו... ושמרו דרך ה', [והיא]: לעשות צדקה ומשפט", ברא' יח). ואיץ גרינברג צודק בטענו, שאם היחסים, וההבנות, בין הדתיים לאלה שאינם דתיים, יתנהלו על בסיס של שותפות וסולידריות, מהסוג שהיה בגוש עציון, כי אז יש סיכוי: סיכוי ל"כלל ישראל", וסיכוי לחברה יהודית ראויה לשמה. אמנם 'תיקון-עולם' לא מסתיים כאן – אך לפחות הוא מתחיל כאן.

פרק ח: על ערכה של התודעה 

רבים מאתנו מכירים את סיפורו של נתן שרנסקי, שבפנייתו אל שופטו, אז בברית-המועצות, אשר גזר עליו עונש מאסר בסיביר, אמר: "אתה השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך, ואילו אני אהיה משועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך, שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך, השופט, קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת, וזה חמור פי כמה וכמה" (נ' שרנסקי, לא אירא רע, ידיעות אחרונות: תל אביב 1980).

שרנסקיף אריק שרון, שמעון פרס, יצחק שמיר

נתן שרנסקי ביום שחרורו                                                                      Moshe Shai/FLASH90.

ציטטה זו, במדויק, מלה במלה, מופיעה בכמה פרסומים בכתב, ובכולם היא מובאת בשם ספרו זה של שרנסקי, אך ללא ציון מס' העמוד. וכשחיפשתי ודפדפתי בספר, לא מצאתי את הציטטה (שהייתה נחוצה לי לעבודתי בספרי האחרון ("אנרכיזם יהודי דתי: האם קידשה הדת היהודית את השלטון המדיני?"); בו עלי לכתוב ציטוט מדויק, כולל מס' העמוד), ותמהתי. בצר לי פניתי אל שכנתי, בריז'יט מילוא מקיבוץ שדה אליהו (הנמצאת בקשר עם אביטל עוד מימי מאסרו של נתן), ובקשתיה לפתור את התעלומה.

יום אחד טלפנה בריז'יט, נרגשת, וספרה לי, כי גם היא אכן הוטרדה מכך שלא יכלה למצוא את המקור (המוכר לה היטב), עד ששוחחה אישית עם נתן שרנסקי, וממנו שמעה, כי מלים אלה לא שלו הן, ולא נאמרו על ידו, אלא הן יצירתו הפרשנית של רב ידוע, שכתבם כדרשנות על נושא ה"חירות", והכוונה הייתה, שזה "רוח הדברים" (של שרנסקי במשפטו). שרנסקי אישר שזה אכן "רוח הדברים", גם אם עורבבו בהם רעיונות, ולא המלים, שאמר לתובע, ורעיונות אחרים שהעלה כלפי השופט. חיפשתי את דברי שרנסקי אלה כאסמכתא מחקרית לדבריו הידועים של הראי"ה קוק, על עבד שרוחו חופשית: "אנו יכולים למצוא עבד משכיל שרוחו היא מלאה חירות, ולהיפך: בן חורין שרוחו היא רוח של עבד. החירות הציביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו" (היסוד, ניסן תרצ"ה, גיליון קכו-קכז).

רעיון מקביל פיתח גם ויקטור פראנקל (1997-1905), ששרד את אושוויץ. שם ניתח, כאסיר-מחנה וגם כפסיכיאטר, את העובר עליו; ניתוח, שהפך מאוחר יותר, עם השתחררו, לתורה שלמה: "לוגותראפיה" ("האסכולה הווינאית השלישית", אחרי ז' פרויד וא' אדלר; שלושתם יהודים). פראנקל תאר את המעטים במחנות הריכוז, שהיו עוברים מצריף לצריף ונותנים לסובלים מפרוסת לחמם האחרונה, וטען, כי אפשר ליטול מן האדם הכול, חוץ מאשר את האחרונה שבזכויות אנוש: לבחור את עמדתו ("התודעה"). לכן, על אף שהנאצים שלטו בגופו, הם לא יכלו לשלוט בנפשו: "החירות הפנימית האחרונה – אין לה בטלה עולמית; ... חירות רוחנית זו... היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים" (האדם מחפש משמעות, ת"א 1970, עמ' 86-85).

מכאן אכן ראיה, שלעיתים, "התודעה גוברת על ההוויה" (וההיפך הגמור מהגישה המרכסיסטית הידועה): סיפורים הם "נכונים" ויפים גם אם לא התרחשו בדיוק כמסופר, ובתנאי שיענו על שתי דרישות: א. שהסיפור אכן היה יכול, מבחינת הזמן, המקום והאנשים, להתרחש בפועל; ב. שהסיפור יהיה בעל ערך אנושי ומוסרי.

פרק ט: אפילוג, ותפילה לניצחונו של "סיפור הפרה"

מהנכתב עד כה אוכל לומר בבטחה, כי "סיפור הפרה" הוא אכן סיפור אמיתי. והערך שלו הוא בכך שהוא מלמד, שהיחסים בין דתיים לבין אלה שאינם דתיים, כמו בין השמאל והימין בישראל, יכולים להיות אחרת ממה שהם היום. וזה איננו סיפור רק של העבר: כי הסיפור של אורי פינקרפלד על יחסי קבוצת יבנה-כפר עציון-רבדים של היום, והסיפור של מושקו על יחסי משואות יצחק-נגבה של היום, והסיפור של גלעד פישביין על יחסי עלומים-בארי של היום, כל אלה אינם סיפורים של העבר הרחוק, אלא של האידנא. וסיפורים כאלה יש לרוב.

אמנם ידוע לי היטב, שהמקטרגים – והמה רבים – יכולים לספר גם סיפורים הפוכים: על פלוגות "הפועל" בחיפה של אז, שרדפו את הדתיים, ועל אפליות נגד התיישבות של דתיים. גם אני מכיר היטב סיפורים אלה משחר נעוריי.

השאלה היא, איזה סיפור אנו רוצים שינצח?

בכל מאודי אני מתפלל ומייחל לניצחונו התודעתי של סיפור הפרה הראשון, כפי שסִפְּרוֹ בניו-יורק איץ גרינברג, הרב האורתודוקסי, וכפי שאורי פינקרפלד, איש "השומר הצעיר" האתאיסט מקיבוץ רבדים, היה רוצה שכך ייגמר הסיפור. הרי את המסורת המפוקפקת של מחלוקות ושסעים בישראל כבר קיימנו כהלכה. עכשיו צריך לחזור גם למסורת האלטרנטיבית, החשובה הרבה יותר, של הסולידריות הפנים-יהודית. לפי הידוע לי, גם השמאל הלא-דתי (החברתי, לא הפוליטי) של היום, רוצה בכך, ולוּ בעומק לבו. ואם הסיפור הזה ינצח, אולי יהיה אפשר לומר, ובכל הזהירות, שנפילתם של שנים וחצי רבבות ישראלים, בכל מלחמות ישראל, לא הייתה לשווא. וזו ראיה, שאכן, יש סיכוי.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר