הא-ל הגדול הגבור והנורא
נוסח התפילה "הא-ל הגדול הגבור והנורא" שנקבע להיאמר בברכת אבות שבתפילת העמידה, זוכה לדיון מהותי וערכי כבר בספרות חז"ל, ודיון זה מלווה אותנו עד לימינו. בדברים הבאים יוצגו, מעבר לחומר המוכר, גם היבטים נוספים אשר כרגיל אינם עולים לדיון סביב נושא זה.
הירושלמי והבבלי נדרשים לתהליך קביעת נוסח התפילה "הא-ל הגדול הגבור והנורא" בידי אנשי כנסת הגדולה, ולפי המתואר הם השיבו על כנו את הנוסח שנאמר בראשונה בידי משה רבנו, נוסח שננקט בהמשך הזמן בידי ירמיה ודניאל בווריאציות מקוצרות יותר כמחאה על מאורעות שחלפו על האומה.
הירושלמי בברכות (ז, ג, יא ע"ג) ובמגילה (ג, ז, עד ע"ג) מנמק מדוע בחרו ירמיה ודניאל להשמיט את אחד התארים, ולצד זאת קיימת הידרשות על דרך החיוב לשאלה מדוע בחר כל אחד מהם לומר את התואר שהשמיט השני. נקודת המוצא של הסוגיה היא דיון במשמעות הכתוב "ויברך עזרא את ה' הא-להים הגדול" (נחמיה ח, ו), המוסב על מעמד קריאתו בתורה. לפי הנוסח בירושלמי מגילה, שהוא שלם יותר, לדעת רבי גידול הגדולה המוזכרת מכוונת לאמירת השם המפורש בידי עזרא באותו המעמד, ולדעת רבי מתנה הגדולה מתייחסת להשבת אמירת תוארי ה' בידי אנשי כנסת הגדולה בנוסח המלא שהזכיר משה רבנו. התלמוד מביא כאסמכתא להשקפת רבי מתנה את דעת רבי יהושע בן לוי: "רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי למה נקראו אנשי כנסת הגדולה שהחזירו את הגדולה ליושנה. א"ר פינחס משה התקין מטביעה של תפילה 'הא-ל הגדול הגיבור והנורא'. ירמיה אמר 'הא-ל הגדול הגיבור' (ירמיה לב, יח) ולא אמר 'נורא'. ולמה הוא 'גיבור' לזה נאה להיקרות 'גיבור' שהוא רואה חורבן ביתו ושותק. ולמה לא אמר 'נורא' אין 'נורא' אלא בית המקדש דכתיב 'נורא א-להי' ממקדשיך' (תהלים סח, לו). דניאל אמר 'הא-ל הגדול והנורא' (דניאל ט, ד) ולמה לא אמר 'גיבור' בניו מסורין בקולרין איכן היא גבורתו. ולמה הוא אמ' 'נורא' לזה נאה להיקרות 'נורא' כנוראות שעשה עמנו בכבשן האש. וכיון שעמדו אנשי כנסת הגדולה החזירו את הגדולה ליושנה 'ועתה א-להינו הא-ל הגדול הגבור והנורא שומר הברית והחסד אל ימעט לפניך' וגו' (נחמיה ט, לב). ובשר ודם יש בו כח ליתן קצבה בדברים הללו. א"ר יצחק בר לעזר יודעין הן הנביאים שא-לוהן אמיתי ואינן מחניפין לו".
במקבילה בבבלי יומא סט ע"ב קיימת הידרשות לתארים שהשמיטו ירמיה ודניאל בלבד, ואין התייחסות לאלה שנבחרו להיאמר על ידם. מוצא הדרשה הוא דיון מוקדם יותר בסוגיה (שם) במשמעות התיבות "ויברך עזרא את ה' הא-להים הגדול". מחלוקת זו מוזכרת תחילה כחילוקי דעות שהתקיימו בין רב לבין רב גידל, ובהמשך מוזכרת כמחלוקת שהתקיימה בארץ ישראל בין רב גידל לבין רב מתנא, ומועלית זיקה בין דעתו לדעת ריב"ל: "דאמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה ליושנה. אתא [=בא] משה אמר 'הא-ל הגדול הגבור והנורא'. אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו. לא אמר נורא. אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו. לא אמר גבור. אתו אינהו [=באו הם] ואמרו אדרבה זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו שנותן ארך אפים לרשעים ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות. ורבנן [=ירמיה ודניאל] היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין [=איך עשו כך ועקרו תקנה שתיקן] משה. אמר רבי אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו".
בהקשר למקורות אלה יש להזכיר כי לצד הנוסח המלא בספר נחמיה מופיע בתחילת הספר הנוסח החלקי "הא-ל הגדול והנורא" (נחמיה א, ה; וראו ד, ח) שאותו גם נקט דניאל, ואין התייחסות במקורות התלמודיים לעניין זה. ייתכן לומר שנקיטת הנוסח השלם נעשתה בהמשך הזמן. חיוני אף לציין שהצירוף "א-ל גדול ונורא" מופיע בהתייחסות לשמו של הקב"ה גם בידי משה רבנו: "כי ה' א-להיך בקרבך א-ל גדול ונורא" (דברים ז, כא. וראו עוד תהלים צט, ג).
במדרש תהלים (יט, ב, מהדורת בובר עמ' 164) מוזכר שמשה תיקן לישראל סדר של תפילה, ומובאות דרשות הנוגעות לתוארי ה' שנאמרו בידי משה המתייחסות למאורעות שהתרחשו בימיו: "הגדול שעשה גדולות במצרים, הגבור שעשה גבורות על הים, והנורא שהוקם המשכן בימיו". בהמשך מובאת מקבילה לירושלמי ברכות (ז, ג, יא ע"ג) בשינויי נוסח.
אנו מתוודעים בבבלי (ברכות לג ע"ב) למקרה שבו שמע רבי חנינא, מהדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל, חזן שהוסיף על תוארי ה' שנקט משה, ובירושלמי (ברכות ט, א, יב ע"ד) למקרה שבו שמעו רבי יוחנן ורבי יונתן הוספה של חזן על התארים האלה. בכל אחד מהאירועים השתיקום החכמים באומרם שאין להוסיף על המטבע שטבעו חכמים בברכות. בסופו של דבר הנוסח "הא-ל הגדול הגבור והנורא" נקבע בתפילת העמידה בלא עוררין, וככל הידוע לא הגיעו לידינו וריאציות שלו.
חשוב להעיר עוד כי לקראת סיום תפילת "נשמת כל חי" מופיע הנוסח: "מִי יִדְמֶה לָּךְ וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ וּמִי יַעֲרָךְ לָךְ, הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵ-ל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". חלקו השני של הקטע מצוי בלשון זהה בברכת אבות שבתפילת העמידה. בהמשך התפילה מובא מדרש לתיאורים "הָאֵ-ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא": "הָאֵ-ל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ. הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ. הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ", ולאחריו מובא ההיגד "הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּא". חומר זה נתחבר ככל הנראה בידי פייטן ארץ ישראלי קדום (ראו מאיר בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, רמת גן תשמ"ז, עמ' 95–96). דרשה זו מתייחסת לתכונותיו של הקב"ה, ואין בה הידרשות מפורשת למאורע כזה או אחר. עיון מפורט במדרש זה ובפרשנויות שהוענקו לו ראוי למאמר נפרד.
התפילה האישית וההתכוונות בתפילות הקבע
בהקשר לדיוננו יש להעיר כי הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי העמידה במוקד מאמרה "נוסחי תפילה" שראה אור לאחרונה (שבתון, גיליון 834, פרשת עקב תשע"ז, עמ' 10, 33), את המקור ביומא סט ע"ב בעניין אנשי כנסת הגדולה שהחזירו לקדמותו את נוסח התפילה "הא-ל הגדול הגבור והנורא". היא משקיפה בשלילה על פעולתם זו בסוברה שבאמצעות קביעת נוסח אחיד הם שללו את האפשרות של נשיאת תפילות אישיות בהתאם לנסיבות החיים. כלשונה: "למרות נימוקם המפולפל של אנשי כנסת הגדולה לחזרה לדברי משה, ברור שהם עקרו את היכולת להתייחס אל המציאות כמות שהיא, ולהגיב לה. בקביעתם הם יצרו דפוס קבוע שאינו מאפשר גמישות והתאמה לנסיבות החיים... האפשרות לתפילה אישית, נרגשת או ממורמרת, נשללה מאיתנו".
והנה, בעוד שההתייחסות במקורות ספרות חז"ל להעמדת נוסח תפילה קבוע היא חיובית, הרבנית ד"ר טיקוצ'ינסקי מטילה פגם ודופי במעשה של אנשי כנסת הגדולה, בלא בסיס והצדקה.
היבט משמעותי הוא כי עם קביעת תפילות הקבע, לא נסתם הגולל על התפילה האישית, ונודעת לה לגיטימציה במסגרת התפילה עצמה ובהקשרה. משעה שהונהגו תפילות הקבע, אדם אמור להכניס לתוכן גם היבטים אישיים. תחילה יש לציין כי תפילת קבע שנעדרת ממנה ההיבט של התכוונות אישית – אין יוצאים בה ידי חובה. שכן אדם שאיננו מתכוון בברכת אבות – מעיקר הדין אינו יוצא ידי חובה (ירושלמי ברכות ה, ד, ט ע"ד; ברכות לד ע"ב). כמו כן, אדם אף רשאי להוסיף בקשות אישיות בגוף ברכות העמידה וכן בתור תפילות רשות, ותפילת "נחם" היא דוגמה להוספה ציבורית כזו.
בירושלמי ברכות (ד, ד, ח ע"א) נאמר: "רבי אלעזר או' העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים. רבי אבהו בשם רבי אלעזר ובלבד שלא יהא כקורא באיגרת. רבי אחא בשם רבי יוסי צריך לחדש בה דבר בכל יום... רבי אלעזר היה מתפלל תפילה חדשה בכל יום. רבי אבהו היה מברך ברכה חדשה בכל יום". הירושלמי (ברכות ד, א, ז ע"ד) והבבלי (ברכות טז ע"ב-יז ע"א) מתעדים שורה של תפילות פרטיות שנשאו אמוראים שונים, בין היתר בסיום תפילתם. בהמשך הזמן חוברו נוסחאות מיוחדות לאמירה במהלך העמידה, בין היתר בנושאים כגון רפואה ופרנסה.
לפיכך אפשר לומר כי ההתכוונות האישית והתפילה האישית הן חלק בלתי ניתן להפרדה מתפילות הקבע, והן שלובות, אחוזות וכרוכות יחדיו, והן המעניקות לתפילות הקבע את עצם קיומן והן המפיחות בה משמעות. אם כן היחיד רשאי ואף מחויב למצוא לעצמו מרחב אישי משלו בתוך תפילות הקבע. לפיכך גם אין לראות קוטביות או ניגודיות בין תפילות הקבע לבין התפילה האישית.
כמו כן מלבד תפילות הקבע וההוספות בעמידה עצמה, עד לימינו ממש פורח העניין של חיבור תפילות אישיות ותפילות רשות, בין היתר בדמות תפילות פרטיות, פיוטים ותפילות ארעיות – תפילות שנתחברו למאורעות ספציפיים, היסטוריים ואחרים. קיימת גם האפשרות להכניס שינויים בנוסחי תפילה שאינם חלק מתפילות החובה, כגון בתפילת "נחם", עניין שנדון בעקבות מלחמת ששת הימים (ראו מאמרי "נוסח תפילת 'נחם'", תחומין כ"א).
חשוב להזכיר עוד כי הידרשות לקושי בנשיאת נוסחים שבתפילות הקבע בעקבות נוראות השואה מצויה בדברי אלי ויזל, המתייחס לאפשרות להוסיף ולאומרן כמקודם תוך ראיית התפילה כמחאה: "אפשרות אחרת היא להמשיך בתפילה כמקודם, להכריח את הא-לוהים להתדמות לתכונות המיוחסות לו... להגיד תהילתו למרות הלהבות שאכלו את הלילה. 'ממעמקים קראתיך י-ה'. פירושו יהיה: למרות ה'ממעמקים' קראתיך י-ה". ויזל מתייחס לקושי אפשרי של אדם לומר את "אהבה רבה", וכותב בהקשר זה: "אף-על-פי-כן סופו שיאמר זאת. יחרוק בשיניו, אך יאמר... מפני שיהודים אחרים, שם, אמרו זאת לפניו... הרגשתו היא כי אסור לו להיות האחרון בשלשלת: אסור שהיא תיפסק עמו... הוא מהסס, שאם לא יהסס תהיה תפילתו תפילת-קבע, תפילת-שווא, מלים סתם..." (אלי ויזל, "התפילה והאדם המודרני", התפילה היהודית: המשך וחידוש, רמת גן 1978, עמ' 13–25). נראה גם לומר שקיים מקום לערוך היקש בין הדרשה בירושלמי ברכות ומגילה, המקשרת בין התואר "והנורא" לבין כבשן האש, לבין נוראות השואה.
מן הראוי לציין עוד כי בתור אנשים דתיים לא הכל פתוח לביקורת, ויש גבולות שאיננו רשאים לעבור, אלא עלינו לגלות יראת כבוד למקורות. הביקורת של הרבנית ד"ר טיקוצ'ינסקי כלפי המעשה של אנשי כנסת הגדולה, שהיו חוליה בשרשרת מסירת התורה (משנת אבות א, א), חורגת בעיניי מגבולות הלגיטימציה.
נראה לומר כי ממרחק של זמן, אלמלא תפילות הקבע לא היה נותר שריד וזכר לתפילה היהודית שכן כל אחד היה עושה בה כבתוך שלו, וכידוע במאה הי"ט קמה קבוצה אידיאולוגית שהשמיטה את הנוסחים המתייחסים לבניין המקדש, ולולי הימצאות תפילות הקבע לא היה לדבר סוף. בזכותן מתפללים יהודים בבתי כנסת מסוף העולם ועד סופו בנוסח זהה, דבר התורם לאחדות ישראל ולשימור העם. מבחינה זו אפשר לומר שצדקה עשה הקב"ה עמנו שקמו אנשי כנסת הגדולה ויצרו והנהיגו את תפילות הקבע.