טלטול כלי אוכל היכן שאין עירוב
ר' יוחנן מלמדנו שמי שהיה טעון אוכלים ומשקים ונכנס ויוצא כל היום, אינו חייב עד שיעמוד. על כך אומר אביי שעמידה זו מחייבת רק אם היא למנוחה - עמידה לפוש, אולם אם היא רק לתיקון המשא פטור.
אדם הנמצא במקום שאין בו עירוב, אחת מדרכי היתר היא לטלטל, פחות פחות מארבע אמות. דרך היתר זו טובה רק להעביר דברים ברשות הרבים או בכרמלית ולא מתוך רשות היחיד לכרמלית או לרשות הרבים
האם עמידה למנוחה מועילה להפסקת ארבעה אמות שלא יחשבו כיחידה אחת?
הבית יוסף (בס' רסו) הביא את רבינו ירוחם שבכל פעם שהולך פחות פחות מד"א צריך לשבת מעט, שאם לא ישב, אע"פ שעמד לפוש, חייב ברשות הרבים, ועמידה לפוש אינה מועילה אף בכרמלית. והדרכי משה הארוך כתב בשם הכלבו (לא) שכל שעומד לפוש הוי כעמידה ותיקון המשא נחשב כהליכה
בשיטות האחרונים מצאנו שהלבוש (רסו) החמיר להניח על הקרקע ויחזור ויגביהנו, והאליהו רבה שם מיקל בזה. ובמשנה ברורה (רסו, ס"ק יח) משמע שקיבל את דעת המקילים אולם כתב שעדיף שיעשה ע"י שניים דהיינו שהאחד יטלטל פחות פחות מד"א, ויעביר לחבירו.
הרב אבידן (תחומין ד) כתב שביחידה צבאית שצריך לטלטל בה כלי אוכל ניתן להשתמש באחת מהדרכים הבאות לכתחילה יטלטלו ע"י שנים וכשאי אפשר ע"י שניים, רצוי לכתחילה כשמטלטל פחות פחות מד"א שיניח את כלי האוכל על כל מקום שהוא, או שישב. וכשאי אפשר, יש להקל כשעומד לפוש. שכן יש לסמוך על המקילין כשאי אפשר.
זריקה לתוך אדם שזז
ר' יוחנן אמר שאם זרק חפץ לחברו ועמד חברו וקבל את החפץ חייב. אך אם חברו עקר ואז קיבל את החפץ פטור. נחלקו הראשונים מדוע פטור. שיטת רש"י כיון שהמקבל זז, נחשב המקבל כמניח ויש כאן שנים שעושים מלאכה אחת, זה עוקר וזה מניח. והרמב"ם והר"ח פירשו שיש חסרון בכוונת הזורק שלא הגיע ליעד ולמקום אליו התכון הזורק.
הסביר האבני נזר (או"ח סימן קכח) מדוע במגיס גם הראשון המבשל חייב ואילו בזורק הראשון פטור וביאר עפ"י דרכו של רש"י כיון שהנחה לא נעשה כלל על ידי הראשון. ואדרבה על ידי מעשה ראשון היה החפץ הולך הלאה. ופעולת הנחה נעשה על ידי השני לבד. מה שאין כן בבא אחר והגיס. דבכחו של ראשון בצירוף הגסה התבשיל מתבשל. ועוד פירש על פי דרכו של הרמב"ם שיש הבדל שבזורק מרגע שהשני זז, לא היה החפץ נח במקום שנח עכשיו. שהמונח בידו של אדם נחשב כמונח בארץ במקום שהאדם עומד. וכיון שהמקבל עומד עתה במקום אחר כאילו נח החפץ במקום אחר.
ולכן נתכוין לזרוק ארבע אמות ונח החפץ בסוף שמונה, פטור, לפי שנח במקום שלא חשב שיעבור בו, אולם אם חשב בשעת זריקה שינוח בכל מקום שירצה, חייב.