נופש בחו"ל נפוץ במחוזותינו ושאלת היתר הנסיעה לחו"ל נדושה למדי.
אמת שהרמב"ם היה מאוהביה הגדולים של הארץ. למרות ישיבתו בחו"ל, וללא כל הצדקה עצמית לשבתו במצרים, כתב (הלכות מלכים ה,ט):
"אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם, אלא ללמוד תורה, או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחו"ל אסור, אלא א"כ חזק שם הרעב..."
אמנם גם בדעתו, היו שדנו: האם הסיבות ליציאה שכתב הרמב"ם הן מוכרחות, או שמא מדובר בדוגמאות בלבד?
אכן לדעת כמה מהפוסקים, לא שלל הרמב"ם יציאה מהארץ לכל צורך מצווה שהוא. ראייה לדבר מדיני טומאת כהן. בהלכות אבל (ג, יד) גבי טומאת כהן בבית הפרס פסק הרמב”ם: "מותר לכהן להיטמא בבית הפרס או בחו”ל לדבר מצוה בזמן שאין שם דרך אלא היא, כגון שהלך לישא אישה או ללמוד תורה". משמע שלכל דבר מצוה התירו ומצוות אלו שמנה בהלכות מלכים אינן אלא לדוגמה בלבד, וכוונתו לחדש שלמרות שניתן לקיימן בארץ, רשאי כמו כן לצאת לחו”ל על מנת לקיימן.
עדיין יש מקום לדון מה צורך מצווה? האם נופש הוא צורך מצווה?
גם כאן היו שאסרו והיו שהתירו ויש למטייל על מי לסמוך. לדעת הרב וואזנר למשל, עיקר האיסור לדור בחו"ל, או לצאת ללא צורך כלל. אבל לצאת לזמן מועט לחזות בפלאי הטבע מותר. הרב זלמן נחמיה גולדברג שליט"א הקל יותר והתיר לצאת לחו"ל אף לצורך הרווחת הגוף והנפש, והנה לפנינו גם טיול שמוגדר כצורך מצווה.
נראה, שעיקר הדיון נכון שיסוב על חידושו של הרמב"ם המופיע בהמשך הלכות אלו.
ההלכות הבאות בהלכות מלכים, לאחר הלכה ט' המצוטטת לעיל, ממשיכות כך:
"גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו".
אמרו חכמים: כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין ... אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה...
לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה".
הרמב"ם לא מפריז בהבאת דברי אגדה במשנה תורה באופן כללי. לכן, כל דבר אגדה שנבחר למשנה תורה הוא בעל משמעות מיוחדת ויש לעמוד על עניינו כחלק מבירור ההלכה.
נראה שכוונת הרמב"ם הייתה להסב את הדיון מן הגבול שבין האסור לבין המותר, להדרכה אל הטוב והישר. לומר, שאף על פי שפי שמצד הדין, ניתן לצאת לחו"ל בתנאים האמורים, עדיין ערכה ואהבתה של ארץ הקדש צריך להיות נטוע בלב כל ירא ה'.
השאלה האם מותר או אסור היא פחות מרכזית, עיקר העניין במה עוסקת הנפש והיכן היא נתונה.
פעם אמר לי זמר מפורסם: "רואים שהערבים הם בני הארץ הזו, תן לערבי דירה במנהטן, הוא לא ירצה לעזוב את החושה והזיתים שלו, תן ליהודי פחות מזה והוא עף מכאן".1במסכת כתובות דף קי עמוד ב נאמר:
"לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה... וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחו"ל - כאילו עובד עבודת כוכבים".
לעומת זאת הרמב"ם כתב: "כל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה", הרמב"ם משנה באופן בולט את לשון הגמרא שקבעה כי רק המתגורר בחו"ל הרי הוא כעובד עבודה זרה, ללשון ממנה משתמע שאף היוצא וכוונתו לחזור בכלל זה.
כך שגם אם אתם טסים לחו"ל לצורך, העיקר הוא, איך נשמעת השיחה כשחוזרים.
מדברים על הטיול בעיניים בורקות ובהתרגשות? מאוכזבים על פספוס יעד מתוכנן? או שמחים שאנחנו כאן?