במאמרו של הרב אילעי עופרן ב'כיפה', הוא קובע כי בלימוד תורה ישנם שני ערכים אפשריים: תורה לשמה ותורת חיים. להגדרתו, לעומת תורה לשמה, שהיא "תורה תאורטית ומנותקת" ומהווה את "הנרטיב החרדי", ישנה תורת חיים, שהיא "רלבנטית ומחוברת" וש-"האידיאל שלה איננו הצמחת תלמידי חכמים" והיא לדבריו הערך שהציונות הדתית חרתה על דגלה.
דבריו של הרב עופרן מקוממים. חז"ל וגדולי כל הדורות מעלים על נס את שקידת התורה, לימוד תורה לשמה והעמדת תלמידי חכמים. גם ההבחנה בין המושגים 'תורה לשמה' ו-'תורת חיים' כערכים סותרים, מוציאה את שני המושגים מהקשרם האמיתי, וכידוע "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה..." (אבות ו,א) - היש תורת חיים גדולה מזו?
אך קצרה יריעת האתר מלהאריך בנושאים תורניים יסודיים, ולכן אצטמצם כאן לדיון בטענת הטענות, הטענה הנצחית הבלתי ניתנת לפירכא: דרכה של הציונות הדתית.
מי היא בדיוק אותה ציונות דתית? מיהו המחליט מהי דרכה, בסגנון שגר ושכח הקבוע מששת ימי בראשית? מה נותן להתנהגות קולקטיבית מסוימת את התוקף להיות מדד לכל מחשבה ומעשה? באיזו אסיפת חברים בקיבוץ הוחלט כיצד עלינו לחשוב ולהתנהג עד סוף כל הדורות?
הרב משה צבי נריה זצ"ל שלח את תלמידיו ללמוד תורה לשמה במרכז הרב. האם הוא לא הבין את דרכה של הציונות הדתית?
הגיע הזמן להפסיק לגייס את הטיעון הדמגוגי "דרכה של הציונות הדתית" בכל דיון אפשרי. חברים, תשתחררו. אתם חופשיים לחשוב כרצונכם. אתם רשאים לברר מקחה של תורה באמת, מתוך יראת שמים ואמונת חכמים. אל תתחבאו מאחורי "נרטיב חרדי", ואל תצפו שהציבור יקנה את זה. זו סתם עצלות מחשבתית.
בעמוד הראשון בגמרא שלי מודפס: "יהי רצון שתהא תורתך אומנותנו". גם זה נרטיב חרדי?
הכותב הוא אברך בכולל פסגות ללימודי דיינות