בשיאה של עונת ה"שוברים" (מי אמר "בהצדעה", או "קופונופש"- ולא קיבל?!), החיפוש האינסופי אחרי התעסוקה והאטרקציה הקרובה והזולה, עצימת העיניים מהחשבון הסופי ומ-"כמה זה עולה לנו" (הרבה!), ובעיקר הטירוף של "לעשות חיים"... אנחנו מקבלים שיעור חזק לחיים. לנו ולילדינו.
כי הנה מבצבץ לו באופק הקרוב והכמעט מידי- חודש אלול. הוא יגיע כאן עוד לפני בוא ה- 1 בספטמבר, עוד באמצע השיגוע והקייטנות הביתיות, עוד בשיא עומס החום הבלתי הגיוני הזה, ובעוד כולנו לובשים עדיין את החולצות מנדפות הזיעה והסנדלים.
אלול ידפוק על הדלת, וידרוש את שלו: שובו בנים, זיכרונות, חשבון נפש, סליחה וכפרה, ובאופן כללי- כולנו ניתקף לכבודו בחרדה.
אז איך עושים את המעבר הזה מ:
מה"שוברים"- ל"שברים"
מה"בלי חשבון"- לחשבון הנפש
מאלבומי הזיכרונות – למה שכתוב בספר הזיכרונות
מהריתמוס של "עושים חיים"- ליראה מ"ספר החיים"
מה"נופש" – אל העיסוק בנפש...
איך?
במעבר חד. ללא רחמים. בן רגע. יום הולך ויום בא, והנה אנו באטמוספירה אחרת. ג'ק רובינזון לא חלם. היינו פה לפני שנייה, צחקנו ונהננו. חפשנו ונפשנו. ולרגע גם שכחנו.
חודש אלול בא ותובע את שלו. חפשו, שימו את נפשם בכפכם. התבוננו, העמיקו וחקרו.
לא עוד שובבים, כי אם שבים. לא עוד שוקקים כי אם משתוקקים.
"במעבר חד", אמר הקריין- לתחום אחר, לאזור אחר, לתודעה קיומית שונה לחלוטין.
תם אב ובא אלול. החום הגדול עוד יביא אתו לחלוחית לנשמה. דמעותינו עוד ירטיבו את הלחיים, במקום שבו נטפה זיעתנו. משב הרוח של התפילה, תחליף את רוחות הים הסוער. נלבש לבן, תום וטוהר, במקום בגדי החולין הספוגים בחול...
כמו בכל שנה, כשהמעבר הזה נדמה יותר מדי חד ובלתי אנושי, נדלג לקראתו בחדווה. כי מה האנושות בעצם צריכה, אם לא קצת מנוחה אמתית לנשמה...!?
הכותבת היא ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה