בטור מיוחד למקור ראשון מסביר הסופר חיים באר מדוע כינה את הציונות הדתית בשנות גנאי, וטוען כי הציבור הסרוג עבר מאז מלחמת ששת הימין, כאשר ארץ ישראל קודמת לכל הערכים האחרים.
"השיח הציבורי הבוטה, המתלהם, הקולני והמכליל, שהתרחש במקומותינו בשנים האחרונות, השיג בסופו של דבר גם אותי", מסביר באר ומוסיף: "בשיחה שניהלתי עם רוני קובן ב'כאן 11' ביום ראשון שעבר, השמעתי דברים לא ראויים ופוגעניים כלפי הציונות הדתית, דברים שעדיף שלא לחזור עליהם. רבים מבני ובנות הציונות הדתית חשו פגועים ונעלבים ואני מנצל את הבמה שמקור ראשון העמיד לראשותי כדי לבקש את סליחתם ולנסות בקצירת האומר להסביר את המוקדם".
באר הגיע מבית דתי והתחנך במוסדות החינוך של הציונות הדתית: "במידה כזו או אחרת הייתי בשר מבשרה, אך אני עומד מולה כועס ומאוכזב. הכעס והאכזבה נובעים מהמהפך האידאולוגי שהיא עברה מאז מלחמת ששת הימים - מהפך שאם אעמיד אותו על חודו, הוא הפרת האיזון העדין שהתקיים בעבר בין קודקודי המשולש של עם, ארץ ותורה. הדגש הושם באופן כמעט מוחלט על ארץ ישראל. הדגש החזק הזה גרר אחריו, לדעתי, לא מעט תקלות שאנחנו חווים מעת לעת, ושלא אפרטן כי לא כאן המקום לעשות זאת".
"העם הוא הקודקוד שלטעמי הוזנח. כמי שיותר משנות דור עוסק באופן פעיל בהנחלת הספרות העברית החדשה ובקשרי הקשרים שלה 'ארון הספרים היהודי', כלומר לאוצרות הרוח הוודאיים שהורישו לנו אבותינו, אני נוכח לדעת כמה הבורות, הניכור ולעיתים השנאה שמפגינים הישראלים כלפי הקורפוס המופלא הזה, שאין דומה לו באף אחת מהתרבויות העולם המוכרות לי, הם הרסניים ונוראיים. כאן הייתה הציונות הדתית צריכה, ואולי אפילו חייבת, לתרום את חלקה, כאן היתה צריכה להיות, לדעתי שליחותה ההיסטורית האמיתית", הוסיף באר.
הסופר באר כינה את הציונות הדתית סרטן ממאיר, אולם המראיין לא עצר אותו ואף לא העיר לו על כך. הטורו מסביר באר: הכאב, הצער והאכזבה הם שפרנסו את הלהבה שיצאה מפי. הם, ולא שנאה או עוינות או בוז, חלילה, כפי שהשתמע לרבים. ואם תשאלו מדוע התעכבו הדברים הללו מלהיאמר עד היום, אומר לביום שבעשרת ימי תשובה האחרונים גיליתי שבקשת סליחה ותשובה הם הדברים שהכי קל לנו לתבוע מזולתנו, ומאידך גיסא הם הדברים שהכי קשה לנו לתבוע מעצמנו".