תגובה לרב מלמד: עושה איפה ואיפה בין העבירות

הרב אליעזר מלמד פרסם תשובה שבה הוא מלמד זכות על חוסר נאמנות זוגית מצד הבעל. יעל לוין מנתחת תשובה זו, ומצביעה על ההשלכות הבעייתיות הטמונות בה

חדשות כיפה ד"ר יעל לוין 23/02/17 11:54 כז בשבט התשעז

תגובה לרב מלמד: עושה איפה ואיפה בין העבירות
shutterstock, צילום: shutterstock

הרב אליעזר מלמד פרסם שורת ספרים בהלכה שהתקבלו בחוגים רחבים בציבור הדתי והכללי, "פניני הלכה", וכן שמו של הרב יוצא לפניו בפרסומים נוספים. אולם לצד זאת, במאמר הנוכחי אני מבקשת לעמוד על בעייתיות בתשובה פרי עטו הנושאת את הכותר "קשר לאב גרוש - מצווה", שהתפרסמה במדורו "רביבים" בעיתון "בשבע" בגיליון פרשת יתרו (כ' בשבט תשע"ז, עמ' 48). השאלה מתייחסת לפנייתו של אדם בן עשרים ושלוש שהוריו התגרשו בהיותו בן עשר, אשר סיפר כי אימו לא הסכימה כל השנים שהילדים יהיו בקשר עם אביהם. זאת משום שלטענתה האב בגד בה בעודו נשוי. השואל פנה לרב משום שהוא מגלה עניין לחדש את הקשר עם אביו, וביקש לזכות בחוות דעתו.

הרב מלמד מביא בתשובתו מקורות לפיהם חובה לכבד אב רשע, אם כי אפשר לציין שקיימות אף דעות הלכתיות אחרות. הרב מבקש ללמד זכות על האב ותוך כדי כך ממעט מחומרת מקרי הבגידה שלו. הוא מנסה תחילה לטעון שייתכן והסיפור שהאם סיפרה איננו מדויק, קובע שאין להאמין לגרסתה מטעמי לשון הרע, אם כי מכל מקום הוא מציין כי "מותר לחשוש שמא הדברים נכונים". לאחר מכן הרב כותב: "שנית, גם אם התבצע ניאוף, אינך יודע עם איזה ניסיון אביך התמודד. יש אנשים שיצרם הרע חזק עד שקשה להם מאוד לעמוד כנגדו, ובוחן לבבות דן אותם לכף זכות ומקל בעונשם. כמו כן אינו דומה מי שהלך לחטוא בזדון למי שנאלץ להתמודד עם ניסיון קשה מאוד, שרק בודדים מצליחים לעמוד בו".

המאמר הנוכחי מבקש להתייחס לפיסקה זו שבה הרב מקבל את הטענה שמדובר כנראה בניאוף, לעמוד על ההשלכות הבעייתיות הכרוכות בה, ולהראות כיצד יכולות לצאת תקלות מדבריו אלה לכל המערכת של שמירת המצוות. הקטע המצוטט מעורר שאלות אמוניות לא פשוטות, ולטעמי מוטב היה לו התשובה לא הייתה נכתבת.

תחילה יש לציין כי הרמב"ם קובע בהלכות איסורי ביאה (כב, יט) שמיעוט הבריות נכשל באיסורי עריות, ואילו הרב מלמד בתשובתו סובר שמיעוט בלבד של גברים יכול להתגבר על עצמו. מדברי הרב משתמע כי נשתנו הטבעים, וזה פותח פתח להחשיב איסור חמור לאיסור יותר קל, שלא ממש נורא אם אדם עובר עליו. כמו כן, יש לתהות אם העובדה שאדם נולד עם יצר חזק היא סיבה להקל עבורו, או שמא הוא אמור לעבוד קשה יותר על מנת להתגבר על עצמו. עולה השאלה אם אנו מאמינים שהתורה היא תורת אמת ושהמצוות חלות על האדם שאינו בן חורין שלא לקיימן בתואנות כאלה או אחרות.

יש מקום אף לתהות מהו הקריטריון הקובע; כלל בני האדם שחטאו, או שמא מי ששומר על עצמו ומצליח לעשות כן. כמו כן, עולה ומתבקשת השאלה מניין הרב יודע שהקב"ה יוותר לאדם על איסורים כה חמורים, ומניין כוחו לקבוע זאת, אפילו בתור ייחול וקיווי. איש מאיתנו לא קיבל ידיעה כזו משמים המטעימה שאפשר להחשיב איסור חמור לאיסור שלא כל כך נורא לעבור עליו. עולה השאלה מדוע הקב"ה צריך לוותר לחטאים חמורים כאלה, ולא לחטאים אחרים, של יצרים אחרים, או אפילו של סתם חטא שהאדם מבקש לעבור. יש אמנם מאמר תלמודי בעניין אדם שיצרו מתגבר עליו, אולם מכל מקום הוא לא נקבע בפוסקים הלכה למעשה, למרות שיש מי שמבקשים לנפנף בו.

כמו כן, לא מדובר לרוב במעשה חד פעמי, אלא ביחסים אסורים שעל פי רוב הינם קבועים, באופן שהאישה לא טבלה ומדובר באיסורי כרת. וכאמור, אם הרב טוען שהאיסור מנוגד לטבע, יש כאן בעיה אמונית חזקה. כי מי שמאמין שהתורה היא תורת אמת לא יכול לטעון זאת.

הגישה בעייתית גם מבחינות אחרות. תשובה זו נותנת פתחון פה לטענות אחרות. מחר יתכנס הרוב החילוני במדינת ישראל ויאמר שקשה לו לשמור שבת עם כל האיסורים הכרוכים בכך. האם הרב יאמר להם, לא נורא, הקב"ה יתחשב בכם? כמדומני שלא. בנוסף, היום כבר באים וטוענים בעלי נטיות הפוכות שהאיסור החמור של משכב זכור בטל ולא ניתן לעמוד בו. והרב נלחם כנגד זה. אני לא סבורה שהרב יכול לגלות איפה ואיפה בין המצוות, יותר נכון בין העבירות.

תשובתו של הרב יכולה לתת לגיטימציה לחטא, לריבוי זנות, וגם מבחינה חינוכית נודעת כאן בעייתיות. כי אם עד כה ייתכן שהיו אנשים כלשהם שעדיין חיככו בדעתם ונלחמו את מלחמתם העצמית אם לחטוא אם לאו, והנה, הם באים וקוראים את דברי הרב שבהם הוא כותב שחור על גבי לבן שכמעט ואין מי שמתגבר על יצרו. יהיו מי שיראו בכך מעין היתר. והותרה הרצועה והאיסורים בתחום האישי ילכו חלילה ויתרבו.

הרב מעלה בתשובתו לאחר הפיסקה המצוטטת לעיל את הטיעון שייתכן והאב חזר בתשובה. אולם גם אם הוא שב - יש כאן פגיעה באישה, ולכאורה הוא צריך להודיע לה שהוא שב בתשובה ומתחרט, ולקבל את מחילתה. וזה דבר שלא נעשה. גם אם נסבור שהפיסקה נכתבה מתוך לימוד זכות, לימוד זכות צריך להיות על כל הצדדים, ולפי הצגת הדברים הרב איננו מלמד זכות על האישה, אלא דוחה את גרסתה. הוא אינו חווה את כאבה, ומבקש להפחית מחומרת העוון הכבד של האיש, ולהורידה למדרגה קלה לכאורה. יש כאן מעין הבטחת חינם ושווא שהמקרה איננו חמור, אולם בפועל אף בר אנוש אינו יכול להבטיח דבר כזה לאיש מישראל, וגישה כזו משמטת ומטרפדת לכאורה את כל הבסיס של מערכת האמונה בשכר ועונש; החמור הופך לקל.

אפשר לציין בהקשר זה כי משה רבנו לימד זכות על ישראל שחטאו בעגל, אולם אין להכחיד כי על פי המקורות עם ישראל טרם פרע חטא זה. כמו כן, הרבה מהדוגמאות הנוגעות ללימוד זכות במקורות הן בעניינים שבין אדם למקום. אולם כשמדובר בעבירות שבין אדם לחבירו, לא ניתן ללמד זכות באמצעות פגיעה בצד השני.

אני מבקשת לציין ששלחתי נוסח מוקדם קמעה של המאמר הנוכחי לרב מלמד עצמו. הוא הגיב קצרות ומיקד את דבריו בצורך ללמד זכות בכותבו: "אינני מבין את הטענה, האם הכוונה שצריך לבטל את כל המבואר בספר חפץ חיים. והאם יש סתירה בין לימוד זכות לבין התביעה שלא לחטוא ולחזור בתשובה. כשם שלימדו זכות על ישראל בחטא העגל". תגובתו של הרב מלמד נדרשת לבחינה של לימוד זכות, אולם היא אינה נוגעת כלל ועיקר לגופו של עניין להיבט של גודל חטאו של הבעל, שבו מתמקד המאמר הנוכחי.

קיצורו של דבר, תשובתו של הרב עלולה להרבות מקרי זנות בישראל, וכן יש לה השלכות על נושאים חמורים אחרים, כגון הנושא של נטיות הפוכות, נושאים שהרב לא יוכל להגן עליהם בעקבות תשובתו זו.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן