רבני בית הלל על המצב בסוריה: "לא נוכל להתעלם"

´לא נוכל להתעלם´ היא הכותרת שנבחרה לכנס מטעם ארגון בית הלל, שיתקיים בסיום צום עשרה בטבת ביום ראשון הקרוב. ד"ר תהילה אליצור על מטרת הכנס

חדשות כיפה ד"ר תהילה אליצור 05/01/17 16:44 ז בטבת התשעז

רבני בית הלל על המצב בסוריה: "לא נוכל להתעלם"
shutterstock, צילום: shutterstock

המילים 'לא נוכל להתעלם' הן פרפרזה על הוראת התורה ביחס להשבת אבדה: 'לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ... וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם' [דברים כב]. התורה מתארת כאן את המנגנון המאפיין התעלמות ממצוקה: 'תראה... והתעלמת' ; הבעיה אינה חוסר ידיעה. האדם ראה את השור התועה והבין את הסיטואציה, אלא שהידיעה לא חרגה מגבולות עצמה. לא נעשה עמה דבר. בדומה לכך שמענו בפרשת השבוע האחרונה, פרשת מקץ, מפי אחי יוסף: '...אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ...' [בראשית מב]: 'ראינו' משמעו: ידענו, 'ולא שמענו' משמעו: לא עשינו דבר עם הידיעה; לא נענינו. התעלמנו. הראיה מציינת את ידיעת המצב והיא מתרחשת כמעט מאליה: אדם נמצא במקום מסוים ורואה את המתרחש, קורא עליו בעיתון או ב ynet. הוא עדיין נפעל ופאסיבי.

השמיעה מציינת את הבחירה להיענות לידיעה. לא להתעלם. לפעול. הקב"ה רואה ושומע: 'וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי' [שמות ג]. הוא מעיד על עצמו - 'הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי' [שם], ואנו מעידים עליו - 'צעקת הדל תקשיב ותושיע'. מי ששומע את צעקת הדל, את צרת נפשו בהתחננו, הולך בדרכיו של הקב"ה. בהיסטורית הסבל והייסורים של עם ישראל בולטים ונזכרים לטוב המעטים שלא הסתפקו בראיה, אלא גם שמעו ונענו: בת פרעה שראתה את משה התינוק בתיבה, הקשיבה לקול בכיו וחמלה עליו. חסידי אומות העולם, שראו בדיוק מה שראו שכניהם, אך בשונה מהם גם שמעו את הזעקה האנושית, ובגבורה עילאית נענו לה והושיעו.

הצפייה שצעקת המעונה תשמע ותיענה, היא צפייה אנושית-אוניברסלית. התורה לא מסתפקת בצפייה. היא דורשת מאתנו כחובה 'לא תוכל להתעלם'. כך ביחס לרכוש שאבד, לחמור שכרע תחת משאו, ועל אחת כמה וכמה ביחס לסבל אנושי. לא פחות מהחובה לזכור את הנס וההצלה שביציאת מצרים, דורשת התורה 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים'. חמש פעמים מובאת הוראה זו ובכולן נגזרת ממנה דרישה מעשית ביחס לגר יתום ואלמנה או עבד ושפחה. כך למשל: 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה' [דברים כד]. זיכרון העבדות במצרים נקבע בתורה כזיכרון המכונן של עם ישראל, והוא מהווה דרישה בלתי פוסקת לשמוע זעקת הדל והסובל. לא להתעלם.

הוראת התורה מתייחסת באופן פורמלי למצוקת 'אחיך' - מקרב ישראל ומקרב החיים בקרבנו - גר תושב, עבד ואמה. האם נסתפק בכך?

בתלמוד הירושלמי מסופר על חכמים ארץ ישראלים שלא הסתפקו בכך, וקיימו 'לא תוכל להתעלם' ביחס לאבדת הגוי, על אף שהתורה לא דורשת זאת [תלמוד ירושלמי, בבא מציעא פ"ב הלכה ה]. הם נהגו כך כפרטים היושבים בישראל תחת שלטון זר. אנחנו זכינו לשבת כאן כעם ריבון במדינתו העצמאית. מחובתנו ובכוחנו לא להתעלם מקול הזוועות האנושיות המתחוללות סמוך לנו. לא להסתפק בראיה וידיעה. לזכור כי עבדים היינו בארץ מצרים ובמקומות גרועים יותר. ללכת בדרכיו של הקב"ה; לשמוע צעקת אנוש באשר הוא ולנסות להיענות לה.

הכותבת היא חברת ארגון רבני ורבניות בית הלל

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן