פרופ' גביזון בעקבות פרשת בוכריס: אולי יש איזה היגיון באיסור הייחוד

עסקת הטיעון שנחתמה בין תא"ל במיל' אופק בוכריס לפרקליטות הצבאית, מעוררת סערה גדולה בתקשורת, ברשתות החברתיות ובכלל בשיח הציבורי. אל תוך הקלחת הצטרפה גם הפרופסור למשפטים וכלת פרס ישראל, רות גביזון, שתרמה את דעותיה ומסקנותיה בפרשת בוכריס בפרט ובנושא ההטרדות המיניות בכלל.

תחילה סקרה גביזון את השתלשלות האירועים, תוך התמקדות בכך שבעקבות עסקת הטיעון סעיפי האונס והמעשה המגונה 'הומרו' לבעילה אסורה בהסכמה והתנהגות בלתי הולמת. עוד אומרת גביזון שעד לאישור העסקה על ידי בית הדין הצבאי וכדי למנוע את סיכולה, על הצדדים לשמור על שקט תעשייתי. לדעתה, הודאתו של בוכריס בחלק מהמעשים ולקיחת האחריות שלו, גם היא לא מספקת חלקים מהציבור, מהווה צעד משמעותי וחשוב, במיוחד לאור העובדה ששתי המתלוננות אישרו את עסקת הטיעון שהתגבשה. "מבחינתי, הצדדים צריכים עכשיו לצאת מהעין הציבורית ולהתמודד בעצמם. לא רוצה לראות את בוכריס תלוי בכיכר העיר וגם לא יושב בבית סוהר (גם אם לפעמים מקבלים ריתוק רק על זה שלא חובשים כובע!). חשוב יותר, נראה שגם המתלוננת לא ממש חפצה בתוצאה הזאת".

גביזון מציינת שלמרות ש-"גם עכשיו יש כאלה שלא רוצים לתת לבוכריס לצאת בעסקת טיעון שהיא בעיניהם מקלה. הם היו רוצים לראות משפט, והרשעה, וענישה חמורה בהרבה. כנראה לא באונס - כי אולי לא היה אונס. ואם יהיה אישום באונס בוכריס יילחם כארי הבטוח בצדקתו. אבל האם באמת כדאי לנו שיהיה משפט כזה? האם בדיעבד טוב היה שקצב בחר להישפט? כי כך נקבעו תקדימים ונוצרה הרתעה?

(צילום: פלאש 90)

אני חוששת שזה ממש אינו המצב. עובדה. זרם הטענות על הטרדות מיניות ועל מקרי אונס מצד אנשי מרות ואנשי ציבור רק גובר ומחריף. והם בכל מקום. בבתי המשפט ובפרקליטות ובצבא ובממשלה ובכנסת. אז אולי הגיע הזמן לבחון למה בעצם זה לא די מרתיע? ויותר חשוב: מה צריך ללמוד מזה? אולי המטרה לא צריכה להיות רק לענוש את אלה שנכשלים, אלא לחפש דרכים לשנות במידת האפשר את דפוסי ההתנהגות? לחפש דרכים לצמצם את הפוגענות קרוב ככל האפשר להתרחשויות עצמן ולא לעסוק בדברים ממרחק של זמן ארוך כל כך?"

כאן פנתה פרופ' גביזון לחשבון הנפש שעל החברה לעשות, "בהחלט חשוב להפיק לקחים מערכתיים. מאוד. ובדחיפות. אז איך נפעל בצורה מושכלת כדי למנוע שחיילות צעירות המשרתות לצדם של מפקדים תמצאנה את עצמן במצבים שלפחות לאחר זמן ברור להן שפגעו בהן פגיעה קשה? וגם - בכל זאת - נחשוב גם איך נפעל לצמצם את המציאות שבה מפקדים וחיילים בכירים ייאלצו לקטוע מסלול חיים ופיקוד שלם בשל חולשת הדעת והיכולת, לעתים, לשלוט ביצרם?"

על השאלות האלה היא עונה במספר תובנות מעניינות ויחסית נדירות במרחב הציבורי, בטח כשהן מועלות על ידי גורם שאינו דתי, "אולי בכל זאת צריך לחשוב גם על סידור שבו הפקידים והרל"שים של המפקדים יהיו בחורים? אולי בכל זאת יש איזה היגיון אנושי עמוק באיסור הייחוד? ואם חושבים ששילוב הוא בלב השוויון, אולי המסר צריך להיות ברור גם כלפי החיילות: אסור למפקד ואסור בבירור גם לכן. ודווקא אם המפקד הוא איש טוב וראוי להערכה - חובתך כחיילת היא לא למלא את רצונו, אלא לעזור לו לעשות את הנכון והטוב. ואם יש נפילה או התחלת נפילה - אסור לתת לזה להימשך. צריך למצוא דרך להפסיק את זה מייד. או בהבנה ברורה עם המפקד. ולהגיע ליחסים ענייניים עם גבולות ברורים, לתועלת שני הצדדים? או בהפרדת כוחות. וטיפול מהיר בהיבטים הפיקודיים, המשפטיים והמשמעתיים?

כמובן שהמפקד צריך להיות המבוגר האחראי. אבל חיילות, שרוצות להילחם עם חיילים בטנק אחד, או ללוות את המפקד ביום ובלילה בנסיבות מגוונות, צריכות גם הן לקבל אחריות על חלקן במלחמות האנושיות ביצר, גם אם הן לובשות צורות שונות אצל גברים ואצל נשים? ולא לתת להתנהגות פסולה ופוגענית להתקדם, ובוודאי לא לחזור על עצמה? או לנהוג כאילו לא קרה מאומה?"

המשפטנית הבכירה וכלת פרס ישראל, ממשיכה לפרוש את מסקנותיה וטוענת שלצד "אפס סובלנות לנישול והשפלה והטרדה וגסות סדרתית, שהיו חלק מתפיסת הגבריות המעוותת של מפקדים בצבא", צריך גם "קצת יותר עבודת הכנה ומניעה לחיילים ולחיילות שהשירות מביא אותם לקרבה פיזית כמעט שלא בטובתם. וקצת יותר סלחנות למעידות. ועמידה ברורה ומהירה של כל המעורבים על כך שהדברים האלה צריכים להיפסק. נראה לי שמדיניות משולבת כזאת תניב תוצאות טובות יותר מהתמהיל הנוכחי. לכולם".

"למתלוננת העיקרית זה כבר לא יועיל הרבה", גביזון ומוסיפה, "אני שמחה שכבר אי אפשר להציג אותה כמי שטופלת האשמות שווא נוראות על מפקדה בלי שום בסיס. זה גם לא יעזור לבוכריס. אבל אולי לשניהם תהיה הרגשה טובה יותר אם יידעו שהדבר יצר סיכוי מסוים שבעתיד יהיה טוב יותר? ולגרום לכך שזה יקרה זו האחריות שלנו".