אז אחרי חצי שנה בתפקיד עזבתי את מטה עמונה. הישוב אמנם נחרב וגם ישוב חדש לא נראה באופק, אבל תרשו לי כמה מילים טובות על האנשים שעבדתי אתם.
בראש ובראשונה אביחי בוארון הגדול מכולם. הוא כבר לא הבוס שלי ולכאורה גם לא יהיה ואני מרשה לעצמי לפרגן לו. ב-11 השנים האחרונות הייתי שותף כמעט בכל מאבק ציבורי שהיה ושום דבר לא התקרב למה שהיה בעמונה. אביחי ממוקד מטרה ועובד בכל הכוח ובכל הכלים להשיג אותה, ולמרות שמדובר בבית ובילדים שלו הוא לשנייה לא עובד מהבטן, לא נכנע ללחצים משום כיוון, יודע לריב ולפרגן כשצריך ומכוון הכי גבוה שאפשר.
הרגשתי כל הזמן שיש ידיים יציבות על ההגה. כשכולם כולל כולם אמרו לו שחוק ההסדרה זה דמיון, הוא הצליח לגרום למדינה שלמה להתעסק בעמונה בלי הפסקה ואפ' בוז'י הרצוג דיבר בנרטיב שלנו ("המדינה שלחה את המתיישבים לשם"). וכמובן הוא הצליח גם להעביר את חוק ההסדרה, שלמעט סמוטריץ' אף אחד בכנסת לא באמת רצה בו. הוא הצליח גם לקבוע חוות דעת טובות של היועמ"ש בנוגע לבניה ביו"ש, הצהרה על ישוב חדש אחרי 25 שנה שזה לא קרה והכי חשוב בעיני, בפעם הראשונה אחרי כפר מימון הוא הצליח לייצר מאבק משמעותי של הציונות הדתית.
בכירים בהתיישבות, ביניהם מהישוב השכן, תקעו לו סכין בגב פעם אחר פעם. המנהיגות המתנחלית הותיקה נלחמה בו כשהעז להילחם יותר טוב מהם, שותפים לדרך שניסו לכפות עליו דברים, אבל כלום. הבנאדם עושה מה שהוא מאמין בו, עם המון מחשבה והתייעצות כשהו ממשיך לכוון גבוה.
אגב למי שלא יודע, הבחור מנהל את "מעייני הישועה" ואת מגזים "פנימה" ואף אחד לא שילם לו שקל על אינספור הימים שהשקיע במאבק. אפילו רווח פוליטי לא נראה לי שהוא הרויח, מאחר וכשהיה צריך הוא רב כמה וכמה פעמים עם כמעט כל הפוליטיקאים.
ראשי מטה המאבק למען עמונה צעירי עפרה
לצדו של אביחי יש את הלל וידל. בחור כשרוני ברמות הגבוהות ביותר, בעל לב זהב, חשיבה מקורית וירידה לפרטים הכי קטנים בכל תחום. כל דקת עבודה שלו שווה הרבה כסף ובכל זאת הוא השקיע את כל הזמן שלו במאבק. היה לו חשוב שכל דבר יצא הכי מדויק, מושך, יפה ומועיל, תוך שהוא מקפיד לקבל את ההחלטות ביחד עם אביחי.
הלל הוא חבר אמת עם מאור פנים שלמרות אפס הזמן הפנוי שיש לו, הוא תמיד מקבל ברגעים הכי לחוצים את כולם בהרגשה שהוא באמת שמח לדבר אתם. תבינו, האסטרטגיות הכי טובות יכולות ליפול על הפרטים הקטנים ועל היחס האישי לאנשים והלל הוא מלך הפרטים והיחס האישי. העובדה שההסכם הראשון שכל המערכת הפוליטית והרבנית תמכה בו נפל והגיע הסכם טוב בהרבה, נזקפת נטו לזכותו של הלל וכשזה יתאפשר אפרסם גם מדוע. באופן כללי התרשמתי שהמערכת פחדה מהראש המקורי שלו וכל ההישגים של עמונה הם לגמרי גם שלו.
תושבי עמונה האהובים הם אידאליסטים גדולים. כ"כ הרבה פעמים לפני הגרוש, כשהם התמסרו לאירוח הבחורים ותפעול המאבק, כלל לא נתפס שמדובר על הבית והקהילה שלהם. אני זוכר שכשדנו בהסכם הראשון ושמעתי את הקולות, ישבתי בבית הכנסת ופשוט בכיתי מהתרגשות. אשכרה ישבו משפחות ודנו בשיא הרצינות, מה הכי טוב לעם ישראל, בידיעה שאם הם דוחים את ההסכם הפינוי הוא עניין של שעות.
הם דנו בכובד ראש שעות על גבי שעות מול לחצים מכל העולם, דיון אמיתי וכנה בין חברים אוהבים. רק לקנא בהם. הם בחרו באפשרות שהבית שלהם ייהרס, שהם ייזרקו לרחוב ולא יקבלו שקל פיצוי. וברוב של 80% הם החליטו על כך, כי זה מה שחשבו שטוב לעם ישראל. בהמשך, כשהם דנו באותה הצורה בהסכם החדש והפעם בחרו שכן להיענות לו, הם עשו זאת מאותה הסיבה בדיוק. כאמור לקנא בהם. פשוט קהילה זהב. ואי אפשר כמובן בלי מילה על נוער עמונה. בעיני הוא הנוער מספר 1 בארץ.
הפינוי לא היה מיידי מכיוון שהצלחנו להביא אלפים בהתרעה קצרה. נוער היקר ומבוגרים שבאו פעם אחר פעם לעמונה. בנו, השקיעו, התמסרו ונאבקו וכל זה למרות שידעו שיכול להיות שיחזרו הביתה כי יהיה הסכם. במסירות נפשם לעמונה ולארץ ישראל, הם ריגשו את עם ישראל כולו.
חשוב לי לציין גם את אבי רואה, ישראל גנץ, יוסי דגן, שבח שטרן, יהודה אליהו אבי לרנר, עופר ענבר, שאער חנן, הראל דודוביץ', נתן אנגלסמן, הרב פרנק וחברי מטה עמונה. מחילה אם שכחתי מישהו.
כל שנותר לי כעת זה רק לעקוב מבחוץ אחרי מה שקורה ולהתפלל למען הקמת הישוב החדש במהרה ולסיום הביזיון המתמשך במדרשה.
תודה רבה לכולכם. מתחילים בדרך חדשה.