א. מה שקרה שם הוא נורא. אנו מרגישים אבלות. גם כעס. גם דכאון.
ב. אך אנו בטוחים ומאמינים שהכל שוב ייבנה. בתהליך הגאולה יש עליות וירידות.
ג. יחד עם זה, יש לראות הכל בפרופורציה. המהרסים למיניהם לא מצליחים רק מעט. יש ארבע מאות אלף מתיישבים ביש"ע.
ד. המפתח הוא לא הממשלה ולא הבג"ץ, אלא העם. בסופו של דבר, המחליט הוא העם.
ה. אכן, המפתח אינו המנהיגים אלא הרעיונות ששולטים. לא המנהיגים קובעים את המחשבות, אלא המחשבות קובעות את המנהיגים.
ו. יחד עם הכאב הנורא, יש לשמוח על בנין הארץ, שיבת ציון, הקמת המדינה, נצחונות צבא ישראל, החזרת התורה לארץ ישראל, החזרת האהבה בעם ישראל.
ז. יש עוד כאבים יותר גדולים לאין ערוך: חילול שבת, חורבן הצניעות, זלזול בכשרות, חינוך לא דתי, נטישת התורה, הקדושה, המצוות. חז"ל מזכירים את הביקורת על עם ישראל שלחמו על פילגש בגבעה אבל לא על פסל מיכה.
ח. יתר על כן ,חולשת התורה היא סיבת חורבן עמונה.
ט. בכלל יש להכיר את הצער בשורשו ובתוצאותיו. מקור כל הצער, הוא צער השכינה (אורות עמ' יז).
י. אנו נתרפא. האהבה הלאומית תהפוך לאהבת ד' (אורות, אורות התחיה כג).