טיפול במחבלים? אנחנו מטפלים בכולם

האנשים שמתמודדים עם גל הטרור גם שעות רבות אחרי כל אירוע מספרים כיצד מתמודדים עם המראות ועם הלחץ המתמיד איתו הם מתעסקים מידי יום

חדשות כיפה נתנאל לייפר, כיפה 20/10/15 18:52 ז בחשון התשעו

טיפול במחבלים? אנחנו מטפלים בכולם
אורי דייויס דוברות איחוד הצלה, צילום: אורי דייויס דוברות איחוד הצלה

גל הטרור שמציף אותנו בשבועות האחרונים מאיר שוב באור הזרקורים את אותם גיבורי ארגוני ההצלה השונים שמגיעים תוך שניות ספורות לזירות הפיגועים ומטפלים באופן מידי ומקצועי בפצועים. שוחחנו עם כמה מהם כדי להבין כיצד הם מתמודדים עם המצב.

הפראמדיק הנמרץ, אהרן אדלר, שעובד במד"א ומצליח להגיע כמעט לכל זירות הפיגועים בירושלים במקביל לעבודתו כמתמחה במשרד עורכי דין אומר ל'כיפה' כי ההתמודדות אינה פשוטה כלל, "אנו עוברים תקופה לא פשוטה, זה קשה לראות כל פעם את המראות שאני לא מאחל לאף אחד. אתה נחשף להרבה סבל, עצב ודם וצריך להתמודד בעבודה תחת לחץ נוראי כשאתה מבין שכל החלטה עלולה לחרוץ את גורלו של המטופל שלך", אומר אדלר.

הוא מסביר כי אחת הבעיות הקשות ביותר בתקופה הנוכחית היא תחושת חוסר הוודאות בזירות בירושלים, "אתה לא יודע אם האירוע נגמר כשאתה מגיע. לארמון הנציב הגעתי לדוגמה, כשעדיין היו יריות באוויר. למפרע התברר שהמחבל כבר היה מחוסל, אך הלחץ קיים תמיד". "אני נשוי יש לי ילדה וזה ברור שהחשש נמצא בראש, אך זה לא מונע ממני לתפקד", הוא מוסיף נחרצות.

גם ד"ר אריה יפה המתנדב ביחידת האופנוענים של איחוד הצלה במקביל לעבודתו כרופא בבית החולים שערי צדק מספר על התחושות הקשות, "התקופה האחרונה קשה נורא ומתישה פיזית ונפשית. כל הזמן בכוננות. אתה לא מגיע הביתה ומתרווח לך בכיף בבגדים נוחים אתה תמיד צריך להיות מוכן", הוא אומר ומספר כי גם כאשר הוא יוצא עם אשתו הם נוסעים בנפרד כשהוא לוקח גם את האופנוע והיא באוטו למקרה והוא יאלץ לנסוע ח"ו לאירוע חירום. "אנחנו חיים על טורים מאד גבוהים ולחץ מאד גבוה וכוננות מתמדת", הוא מסכם.

קשה יותר מהאנתיפאדה השניה

התקופה האחרונה מזכירה לרבים את ימי האינתיפאדה השנייה אך למרות זאת המתנדבים חשים כי מבחינות מסוימות ההתמודדות עכשיו אפילו מעט יותר קשה. אדלר בן ה-29 נמצא בתפקידי הצלה כבר 14 שנה. הוא החל כמתנדב צעיר והתמקצע עם השנים עד להפיכתו לפראמדיק. במהלך השנים הוא חווה כמתנדב במד"א את אימי האינתיפאדה השנייה עם פיגועי ההתאבדות הקשים בירושלים וכששאלנו אותו כיצד התחושות שלו בהשוואה לאותה תקופה הוא משיב כי כעת אמנם ישנם פחות נפגעים והמראות ברוב המקרים קלים יותר מאשר בימי האינתיפאדה השנייה מלבד אולי האירוע בארמון הנציב אך מבחינתו ישנו לחץ גדול יותר, "אז הייתי מתנדב צעיר שנשמע להוראות הממונים עליו כיום אני מגיע כפראמדיק בכיר לזירה ואני זה שנושאים אליו את העיניים כדי שאחליט את ההחלטות הגורליות וזו אחריות עצומה וכבדה", הוא אומר.

אהרן אדלר (צילום: דוברות מדא)

לדבריו של ד"ר יפה, באינתיפאדה הקודמת על אף שהייתה תקופה נוראית עם פיגועי התאבדות מאד קשים, כמעט כל יום אבל אחרי קצת זמן זה נגמר והיה אפשר להתמודד נפשית עם המראות והלחץ. לעומת זאת האינטנסיביות הפעם גדולה בהרבה, "בימים האחרונים אנחנו פשוט עוברים ממקרה למקרה. מאז הפיגוע הראשון ברחוב הגיא בעיר העתיקה בו נרצחו הרב לביא ואהרן בניטה היו הרבה אירועים בזה אחר זה ואין לנו מתי לתפוס קצת נשימה ולהתאושש", אומר ד"ר יפה.

מי שמתמודד אף הוא עם עליה משמעותית ברף האירועים הוא ראש סניף בנימין באיחוד הצלה, מנחם לף. "אנו צריכים להתמודד עם הרבה אירועים של זריקות אבנים על הציר ועם מצבים של התקהלות סביב תאונות דרכים של פלסטינאים שצריך להיזהר מהם. התחושות לא קלות כשאתה שולח מתנדב וצריך לדעת שהוא הלך וחזר בשלום מהאירוע".

לף שמשמש כראש הסניף ניצב מול אתגר שונה מאשר במקומות אחרים בארץ, "אצלנו זה לא רק נושא הטיפול אלא הצורך לדעת בוודאות לפני שאני שולח מתנדב שלא מדובר באירוע בו רוצים לפגוע בנו אנשי ההצלה". לדבריו חלק מהאתגר הוא שיתוף פעולה מלא עם גורמי הצבא בכל אירוע. "תמיד צריך להיזהר אבל היום הרבה יותר כי המצב רגיש מאד", אומר לף.

טיפול במחבל? דיון תיאורטי

כזכור, בשבוע שעבר הצליח מנכ"ל מד"א לעורר דיון ציבורי בשאלת הטיפול במחבלים כאשר אמר שבמקרה בו המחבל יהיה פצוע ברמה קשה יותר מאשר קורבנותיו מד"א מחויב לטפל בו קודם אך אדלר ממד"א מסרב להיגרר לנושא ועונה בצורה כללית, "אנחנו מטפלים בכולם, אין לי את הפריבילגיה להרגיש או להביע רגשות. אנו עובדים בהתאם לפרוטוקולים מאד מסודרים וזה שונה ממה שעולה בתקשורת בימים האחרונים". אדלר מדגיש, כי ברוב הזירות הם אינם נגשים בכל מקרה למחבל עד לאישור המשטרה דבר שאורך לעתים זמן בשל החשש לסיכון עצמי של החובשים, "אנו מתנהלים על פי שיקול הדעת של המשטרה והכל נעשה בזהירות מרבית", הוא מוסיף.

גם גורמים בכירים אחרים בארגון איחוד הצלה טוענים כי מדובר בדיון תיאורטי בלבד שכן ברוב המקרים המשטרה אינה מאפשרת לפחות חצי שעה למתנדבים להתקרב למחבל, גם אם הוא מתבוסס בדמו בשל הסיכון שהוא חמוש בחגורת נפץ או סכין נוספת כפי שכבר ראינו בעבר.

ד"ר אריה יפה (צילום: משה אסולין, דוברות איחוד הצלה)

עם סיום האירוע חוזר אדלר לביתו או למשרד עורכי הדין בו הוא מתמחה וצריך להמשיך בשגרת היום יום, כיצד עושים את זה וחוזרים לשגרה כאילו מאומה לא קרה? "לא חוזרים... שוטפים פנים ומנסים להמשיך הלאה אבל המראות נשארות איתך. זה לוקח זמן", אומר אדלר ומוסיף כי כאן חשובה מערכת התמיכה שאתה בונה לעצמך "אצלי זה קודם כל אשתי, שולמית, שבלעדיה אין כלום. היא מכילה את כל השיגעון, הטירוף, הכאב והסבל וחולקת אותו איתי. לאחר מכן אלו המשפחה המורחבת, החברים והחברים לעבודה, שכולם שואלים ומציעים עזרה ועוזרים לי לעבד את מה שאני חווה וכך אני מגיע עם זה לסוג של איזון".

אדלר הכיר את אשתו שולמית במד"א כאשר גם היא התנדבה לארגון, "היא צעירה ממני בכמה שנים ולא חוותה את פיגועי האינתיפאדה השנייה אבל היא מבינה את מה שעובר עליי ומבינה אותי", הוא אומר ומוסיף כי הוא מתכוון לקחת כמה ימי חופשה כדי להתנתק ולהתרענן לאחר הימים הלחוצים האחרונים אותם הוא עובר.

גם ד"ר אריה יפה נמצא כבר שנים ארוכות במערכת שירותי החירום וכשהוא מסיים אירוע חירום הוא הולך לעבודתו בבית החולים שערי צדק. "זה בהחלט לא מותיר לי הרבה זמן וזה בא על חשבון הזמן הפנוי שלי אך מה שנותן לי כוחות זה התמיכה של המשפחה, בעיקר אשתי וההורים והידיעה שזה מה שאנחנו אמורים לעשות ולתרום לחברה, על זה גדלנו".

מנחם לף (צילום: דוברות איחוד הצלה)

לדבריו מה שעוזר לו באופן אישי להתאזן הם דווקא המפגשים עם שאר המתנדבים. "יש לנו הרבה מפגשים, מפגשי חברה ואנו מדברים על מה שעברנו. אף אחד לא מבין אותי יותר טוב מה זה חוץ ממי שהיה שם יחד איתי או באירועים דומים והשיחות שלנו על מה שהיה עוזר לנו לעכל את האירועים והמראות ולהמשיך הלאה".

האחריות מחייבת

ד"ר יפה מתייחס גם להבדל שבין עבודתו בבית החולים לבין ההתנדבות בשטח, "הסיפוק שאתה מקבל שאתה יודע שהגעת לאדם שהיה במצב קשה ועשית ניתוח שדה או נתתה לו את התרופה הנכונה והוא מגיע לאחר מכן ואומר "תודה שהצלת לי את החיים", הוא אדיר. בבית חולים בדרך כלל יש עוד רופא במיוחד שאני יחסית בתחילת דרכי כרופא, בשטח לעומת זאת אני לבד ואם אני לא הגעתי וטיפלתי ייקח זמן עד שיגיע משהו אחר והאחריות אחרת לחלוטין".

כשאני שואל את ד"ר יפה על חופש הוא כמעט צוחק, "אין לנו חופש" הוא אומר נחרצות ומוסיף "אני חושב שאנחנו גם לא מסוגלים לקחת באמת חופש. אחי הקטן שגם חובש באיחוד הצלה נסע עם אשתו לשבת בבית מלון בתל אביב במהלכה הוא יצא לשבעה מקרים".

גם אדלר לא מתכוון להרים ידיים אל מול האירועים, "אני לא עושה את זה מאתמול, אני יודע למה אני עושה את זה. הדלק שלי זו הידיעה שבורא העולם שם בידיי את היכולת, הכישורים, ההכשרה, הניסיון והזכות להשפיע ככה על חיי אדם ובשביל להציל נפש זה שווה הכל" אומר אדלר.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן