עיתונאית 'ישראל היום' וערוץ 10, אמילי עמרוסי, בראיון ל'כיפה' על דמותו של השר אורי אורבך ז"ל שהלך לעולמו אתמול לאחר מחלה קשה.
"הכרתי את אורי ב-1999 נלחמתי באונ' תל אביב שלא רצתה לאפשר לסטודנטיות לימוד תורה אורי שמע על כך ורצה לעזור. הוא היה בתחילת דרכו ברדיו ואז היו מעלים אנשים לראיונות בתכניתו, הוא העלה אותי לשידור ומאז ליווה אותי כל השנים ופרגן בנדיבות גדולה מאד. תמיד היה מרים טלפון כשאהב משהו שכתבתי, הוא היה טורח ולא היה מסמס אלא מתקשר ואומר מה הוא אהב או מה היה צריך לתקן לדעתו. הוא ידע שהוא מכשיר דור, הוא הרגיש שהייתה לו אחריות לדור הבא וזה היה מורגש בכל פעילותו", מספרת עמרוסי.
כשהיא נשאלת עד כמה השפיע אורי על הקריירה שלה, היא משיבה "היו לי בקריירה תמיד 'אורים ותומים', שני 'האורים', אורי אליצור ואורי אורבך זיכרונם לברכה, כבו למרבה הצער בפרק זמן קצר ואיבדנו אותם. נותרתי רק עם ה'תומים' שהשם ישמור אותו - חגי סגל ואני מתפללת שיזכה לאריכות ימים ושנים ורק טוב. שלושתם חנכו אותי והיוו עבורי מודל ותמיכה".
"אורי תמיד היה מייעץ ותומך, מצאתי את עצמי הרבה פעמים מתייעצת איתו בהחלטות משמעותיות, למשל, בדילמה שהייתה לי כשהוצעו לי שני תפקידים סותרים, חברת מועצת הרשות השנייה או הגשת תכנית הבוקר בערוץ 10 והוא יעץ לי להגיש את התכנית. הרבה פעמים ביקשתי ממנו טובות, כגון, להגיע להנחת אבן פינה של בית כנסת בשכונת נווה טלמון בטלמון, אדם עסוק כמותו לא אמור להגיע לאירוע קטן כזה, אך אף פעם לא שמעתי ממנו לא", מספרת עמרוסי על הקשר עם אורבך.
עמרוסי היא חלק פעיל מקבוצת העיתונאים הדתיים 'שובי נפשי' אותה הקים במקור אורי אורבך והוזכרה בהספדו של עמית סגל. "הקבוצה היא ממש של אורי", היא אומרת ומוסיפה: "הוא המוציא ומביא לפחות ברוחו והפעילות שלה היא בהחלט זרקור לזכרו והחיזיון שלו. זאת קבוצת עבודה ותמיכה, אנחנו נפגשים מידי פעם ונמצאים בקשר מקצועי זה עם זה".
"אתמול בהלוויה הרגשתי את החיסרון כמו בור שנפער תחת הרגליים, אך באותו רגע הרמתי את הראש וראיתי מצד שמאל שלי את יאיר שרקי ומצד ימין עמד רועי שרון וממש לידם בשידור היו עופר חדד וסיוון רהב מאיר. אני מכירה מאות אנשי תקשורת דתיים שמשפיעים על השיח וכולם מאותו האור של אורי", אומרת עמרוסי.
"מיד אחרי ההלוויה נסעתי לערב לציון עשר שנים למותו של אדיר זיק, ההבדלים ביניהם היו מאד ברורים, שניהם היו מהנדסים בניין. אורי היה מהנדס גשרים, בין ימין לשמאל, דתיים חילונים ובין אנשי תרבות לעמך ישראל והמהנדס השני אדיר זיק היה מהנדס בריקאדות. הוא ידע לבנות בריקאדות ולירות מהם בליסטראות כשצריך מתוכם. לכאורה הם סותרים אחד את השני אך שניהם מתחברים לעשייה שלי לפעמים אני צריכה להיות מהנדסת גשרים ולפעמים מהנדסת בריקאדות. לשניהם היה משהו לא מתנצל ולא מתחנף כמו סיסמת הבית היהודי, שניהם התחברו לזה כל אחד בשפתו ומדהים שיש ביניהם פער של עשר שנים בדיוק בלכתם".
לשאלה, האם את חשה שאורי השלים את המלאכה של הכנסת צעירים דתיים לתקשורת? משיבה עמרוסי נחרצות "עדיין לא, אנחנו עדיין בעיצומה של המהפכה, מצבנו הרבה יותר טוב מידי שנה אך אנו עדיין רחוקים מאד מהמצב האידיאלי של איזון בעיקר בשכבה הצרה מאד של קצה הפרמידה של עורכים ומגישים בכירים".
בתור אשת תקשורת בכירה שזכתה לתמיכתו של אורבך, מה את מייעצת לצעיר הדתי שחולם על תקשורת? "חשוב לי להדגיש שגם אם אח שלך למד בישיבה עם קלמן ליבסקינד או אתה שכן של אמילי עמרוסי, הדרך לתקשורת היא דרך עבודה קשה. נכון שאנו מגזר קטן ומצפים אחד מהשני לעזור אך זה לא עובד ככה. בן אדם שסיים עכשיו לימודי תקשורת ורוצה ישר לכתוב טור בישראל היום או להגיש תכנית... זה יומרני מדי. גם אורי שבאמת חנך את הדור הצעיר שתחתיו, לא קידם באופן מעשי הוא היה כמו חומה תומכת. אין דרך לקדם באופן מעשי אלא דרך עבודה קשה ונכונות לתפקידים זוטרים בהתחלה".
לעמרוסי יש עצה נוספת, "לא לבוא עם פרצוף של "באתי לשנות את עולם התקשורת ולחנך אתכם מחדש" זה לא עובד טוב. אם אתה מספיק מוכשר ויש לך את התכונות הדרושות מעיתונאי אתה תצליח ועל הדרך תחולל שינוי תרבותי ופוליטי אם אתה בא רק בשביל זה אתה לא תצליח".
"זאת הייתה דרכו של אורי, שבחר תמיד לומר את האמת שלו מבלי להתחנף למי ששלח אותו או למי שנמצא מולו מהצד השני של המתרס אך גם מבלי להכריז כי הוא ישנה את העולם. דווקא בגלל זה הוא הצליח להתחבב על כולם. הוא הצליח באופן מופלא גם להיות מוכשר מהיר מחשבה וציניקן וגם עם לב גדול ומלא מבלי שהם יסתרו אחד את השני. אם תעשה חיפוש בגוגל על המילים "סערת אורבך" לא תמצא כלום, הייתה לו את היכולת לעמוד על שלו מבלי להפסיק להיות נחמד אפילו לרגע. אורי היה זקן השבט החכם שברח כל הזמן מהכבוד וכל הכבוד נדבק אליו אתמול בהלוויה", אומרת עמרוסי.
"איבדנו המון, נכון שגיל 54 זה גיל מאד צעיר, אך אורי הספיק כמו 154 שנים. הוא השאיר אחריו מורשת כתובה מפוארת וניתן ללכת בדרכו די בקלות כי דרכו הייתה ברורה ונהירה", מסכמת עמרוסי.