בני זוג מדרום הארץ שנישאו לפני עשור, הורים לילד משותף, הגיעו לבית הדין הרבני בבאר שבע ועברו הליך גירושין תוך הסכמה כי ענייני הרכוש והכתובה יידונו לאחר מתן הגט. כאשר האישה הגישה תביעה לדמי הכתובה עליהן התחייב האיש, טען עורך דינו של הבעל כי האישה הפסידה את זכאותה לכתובה משום שלהגדרתו היא חולה במחלת נפש עליה לא סיפרה לבעלה טרם הנישואין.
לטענת עורך דינו של הבעל, האישה סובלת מאנורקסיה ונברוזה (הפרעה נפשית המתבטאת בחרדה ועצבנות) וסבלה ממחלות אלו עוד לפני הנישואין אך לא גילתה לבעלה אודותיהם. על פי ההלכה, טוען עורך הדין, נישואין אלו הם "מקח טעות" והאישה מפסידה את כתובתה.
דייני בית הדין, הרב אליעזר איגרא, הרב אהרון דרשביץ והרב משה בצרי החלו בלימוד הנושא של הפרעות אכילה ומחלות נפש לצורך הפסיקה במקרה. בחוות דעת רפואית שקיבלו נכתב כי "אנורקסיה היא הפרעת אכילה מסוכנת הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות. מאז 1967 האנורקסיה מוגדרת כמחלת נפש מסוכנת העלולה להיות קטלנית. האנורקסיה מאופיינת באיבוד משקל קיצוני עם תופעת לוואי מסוכנות".
הדיינים קבעו כי על פי חוות הדעת הרפואית אנורקסיה היא אכן עילה ל"מקח טעות" במידה והבעל לא ידע על מצבה של אישתו לפני החתונה, כך על פי השולחן ערוך ופוסקים נוספים שהתייחסו למחלות נפש ומומים אחרים. אף על פי כן החליטו הדיינים לדחות את דרישת הבעל ולחייב אותו בתשלום דמי הכתובה. בפסק הדין כתבו הדיינים כי "מעיון בהליך הראשון של פתיחת תיק הנישואין על ידי הבעל הוא האשים את האישה עוד לפני חמש שנים בהפרעות נפשיות ובכל זאת הסכים אחר כך לשלום בית וחי עמה ארבע שנים נוספות, ואף נולד להם ילד משותף. על פי ההלכה הוא "סבר וקיבל", כלומר: הסכים להפרעה הנפשית".
הדיינים כתבו כי "במקרה שלנו סביר להניח שהבעל ידע עוד לפני הנישואין שהאישה חולה, וזאת מאחר ואחד הסימפטומים של המחלה הוא מראה האישה, שהייתה רזה באופן מיוחד יותר מנשים רגילות, ולא מסתבר כי דבר זה נעלם מעיניי הבעל - ובפרט שהצדדים חיו יחד כבעל ואישה עוד לפני הנישואין. לכן סביר שהבעל ידע על המחלה שנראתה לעיני כול, אבל הסכים ונתפייס".