במשלחת הקצינים: הנקמה המתוקה של רחל שניר

כנערה לא בטוח שרחל (אנצ'י) שניר האמינה שהיא תצליח לחמוק מציפורני מלאכי המוות בדמות הנאצים. לבסוף לא רק שהצליחה אלא שהיא זכתה שילדיה ונכדיה יצטטו אותה בגאון ויאמרו: "יימח שמם, זו הנקמה המתוקה שלי", רגע לפני שנגסו בעוגת השמרים שאפתה

רחל (אונצ') שניר נולדה בשנת 1930 בכפר קטן בשם באיא בהונגריה. בגיל צעיר מאוד היא הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ, שם איבדה את אמה ואחותה. למזלה שתי אחיות נוספות שהיו גדולות ממנה, שמרו עליה וכך היא הצליחה להינצל ולשרוד את השואה.

בהמשך היא עלתה לארץ, התחתנה וילדה שני בנים ובת. בנוסף על הכאב על מה שעברה תחת שלטון גרמניה הנאצית, במלחמת יום הכיפורים היא איבדה את אחד מבניה. לבני משפחתה היא אמר שאובדן בנה היה עבורה מכה קשה עוד יותר מאשר מכת אושוויץ. בשנת 2014 והיא בת 84, נפטרה רחל לאחר שהספיקה להנחיל לילדיה ונכדיה מסורת קטנה ומתוקה.

(צילום: באדיבות המשפחה)

"בתחילת הדרך", מספר בנה של רחל, יוסי שניר, "אמא לא ששה לספר על מה שעברה, אך בהמשך כשהחלו הנסיעות לפולין ובני המשפחה, בדגש על הנכדים, יצאו למסעות האלה משהו השתנה". לדברי יוסי, אמו החלה לאפות עבור הנוסעים לביקורים במחנות ההשמדה עוגות מיוחדות שאפתה במיוחד עבורם, "להונגרים יש את עוגות השמרים המפורסמות כמו הקקאו והפרג ולפני כל נסיעה כזו היא אפתה כמות נכבדת של עוגות, ובני המשפחה שטסו לפולין לקחו אותם איתם".

בשנים הראשונות טסו הנכדים לפולין כתלמידי בית ספר ולקחו עימם את העוגות, ובהמשך כשהם התגייסו והפכו לקצינים המסורת השתדרגה. "בני הבכור", ממשיך יוסי, "שכיום הוא מג"ד במילואים טס במשלחת אחת שאותה הוביל מפקד חיל האויר דאז. לפני חמש שנים טסתי גם אני במסגרת היותי אח שכול עם קורס מ"פים מג"דים והצטרף אלי בן נוסף ששירת כקצין בצה"ל, כשבראש המשלחת הזו עמד מי שמכהן היום כמפקד פיקוד דרום האלוף אייל זמיר".

(צילום: באדיבות המשפחה)

בשתי המשלחות שהתקיימו בהפרש של מספר שנים, התרחש טקס קטן סמלי ומרגש, "במהלך אחד הסיורים הלכנו כולם לצריף 32, פרסתי את העוגות, הקראתי את העדות של אמי ובסופה ציינתי משפט מיוחד שכתבה והוא: 'יימח שמם, זו הנקמה המתוקה שלי'. אמא שלי שמחה שחברי המשלחת ובמיוחד קצינים בצה"ל, אוכלים באושוויץ את העוגות שאפתה. זה קטע שמאוד מסמל עבורה את ההבדל בין המצב כיום לעומת מה שהיא עברה שם, המעשה ריגש מאוד את כל הנוכחים".

יוסי מבקש להדגיש כי עבור אמו "לא דובר על נקמה במובן הקלאסי של המילה, אלא ציון תקומת העם היהודי דווקא באמצעות מעשה סמלי, שבו כולם מקבלים פרוסת עוגת שמרים שאמי ניצולת השואה אפתה ואוכלים אותה בתיאבון ובהנאה דווקא באושוויץ".

בשנת 2014 ימים ספורים לאחר שרחל נפטרה, הוציאה משפחתה ספר מיוחד המספר את קורות חייה. בספר נכתב בין היתר על משמעות המסורת בעיניה של אכילת העוגה באושוויץ. "לימים, לאחר שנים רבות", היא מצוטטת, "הנכדים שלי והילדים דינה ויוסי, הגיעו לבלוק במסגרת סיורים שערכו בפולין. כל אחד מהם הגיע למקום עם עוגת שמרים-קקאו שאני הכנתי עבורם במיוחד ואיש איש בביקורו אכל אותה שם, עם חבריו, תוך כדי שהם אומרים: "יימח שמם של הגרמנים, אנחנו אוכלים את העוגה של סבתא שלנו שלא הצלחתם לגמור אותה".

(צילום: באדיבות המשפחה)