ביממה האחרונה הופץ מכתב הסרבנים שנכתב ע"י 68 שמיניסטים מרחבי הארץ נגד הגיוס לצה"ל, בטענה- כי ערכי צה"ל נוגדים את עמדתם המוסרית, מיישמים מדיניות פוליטית של דיכוי ושיסוי, והשרות בצה"ל אינו תורם לדו קיום בין שני העמים בשלום.
המכתב עורר בי ברגע הראשון הזדהות מסוימת, אולי אפילו הבנה והערכה של המעשה שלהם. אבל לאחר כמה דקות זה היכה בי. מהי מדינת ישראל לולא צה"ל? מהי מדינת ישראל, מדינת העם היהודי לולא היכולת שלנו לאחוז באדמתנו? מהי בעצם ציונות? האם התלמידים שאלו את עצמם את השאלות האלו?
לפי המכתב, נראה שהם גדלו ללא שאילת השאלות הללו, הם למעשה החליטו בראייתם הצרה את מה שלכאורה מוסרי להם, מה שלדעתם נכון וראוי. זה נכון, תפקידו של עם ישראל הוא להיות אור לגויים. להכווין וללמד את אומות העולם על המצפון המוסרי, על חסד, אהבת האדם, דאגה לחלש ולגר ועוד. מתפקידו של עם ישראל להיות הדוגמה הנכונה לדרך החיים הבריאה.
למעשה מתעוררת כאן שאלה קשה יותר, איך הגענו לעיוות הגדול הזה שבני הנוער שלנו רושמים מכתב כזה? איך הם הגיעו למצב שאלו הם דעותיהם?
אבל נזכרתי, נזכרתי איך לפני 12 שנה, כאשר החיילים שלנו עמדו בסיטואציה של גירוש גוש קטיף, והדילמות, אוי הדילמות, והכאב שחשו בפינוי תושבי גוש קטיף וחלקם אפילו את משפחתם עצמם. מדינה שלמה בכתה יחד איתם, ואז כשהתעוררה השאלה של סירוב פקודה, איך כולם הזדעקו בשם ערכי צה"ל, והתפוררות אחד מסמלי המדינה. איך שם כולם ידעו שכאשר מקבלים פקודה מבצעים למרות שזה נוגד את הערכים. איפה הם אותם אנשים שהזדעקו בשם ערכי צה"ל? איפה אותם קולות שטענו שצה"ל מתפורר? נאלמים היום מול אותו מכתב סרבנים של היום, שאפילו לא רוצים ללבוש על עצמם את המדים.
כנראה שהתשובה לשאלה הגדולה נעוצה בהורים, במורים, בתנועות הנוער, ובעיקר בטירוף הקיים באוכלוסיה מסוימת להפיל את השלטון בכל דרך אפשרית, והפעם – גם בדרך שנוגדת את אחד מסמלי המדינה, בשם השלום והאחדות. המטרה: להכפיש את דרך ההנהגה הקיימת שנבחרה ע"י רוב העם, תוך ניסיון למצוא דרכים עוקפות כדי לזעזע ולגרוף אחריהם כמה שיותר תומכים במטרה להשריש את אסכולת ה"שלום".
ואני כאן, כתושבת שדרות בעשור האחרון שואלת, איזה שלום? האם לא הספיקו כל מסירות השטחים שהיו? האיום על ילדינו ומשפחותינו כאן גדול, אבל מה שאנשים רואים נגד עיניהם זה את טובת ה – "עם" האחר, האחר שכבר קיבל לידיו את אחד משטחיה היפים של מדינת ישראל והפך את המקום לפצצה מתקתקת.
אבל שוב, מבינה את תחושת בני הנוער שכתבו את המכתב, נכון שקיים סבל באוכלוסייה הפלסטינית, וחייהם אינם חיים תחת שלטון צבאי, ואולי הבעיה באמת מתחילה בנו. בנו, במדינת ישראל לדורותיה שלא ידעה להחליט. ולא ידעה לבצע גם מה שנראה קשה.
אולי הגיע הזמן לאחריות אמתית, לריבונות, להחזיר את מה ששייך לנו אלינו, לפרק את הנהגת הרשות המושחתת והמסיתה, העסוקה בלהשתכשך בכסף אירופאי ואנטישמי שמטרתו להנציחאת סבלם ולזרוע בהם תקוות שווא שההנצחה הזו תיטיב עימם. אולי כך נצליח באמת לחיות בביטחון ובשלום.
לא משנה מה, ולא משנה איך. צה"ל הוא לא, ואסור שיהיה, חלק מהמשוואה הפוליטית ובטח שלא קלף מיקוח בין דעות פוליטיות שונות.
הכותבת חברה בהנהגת "ישראלים"- תנועת הסטודנטים של הבית היהודי