בזמן האחרון התעורר דיון בדבר עתיד עולם התורה של הציונות הדתית, מאחר ואין די אברכים המתמסרים ללימוד תורה של שנים רבות וגדלים בתורה. בראש המדברים עומד ידידי הרב יצחק נריה המנסה מסייע בכל כוחו לכוללים ולאברכים מבחינה כלכלית על מנת שיוכלו להתמסר ללימוד תורה שנים רבות.
הרב אברהם סתיו הגיב וטען שהבעיה העיקרית היא מעמדם של לומדי התורה בעיניו של הציבור הדתי לאומי, באופן כללי, המעריך הרבה יותר דוקטורנטים בתחומי המדע השונים המתמסרים למחקר במשך שנים רבות מאשר בני אברכים התמסרים ללימוד תורה ורוצים לגדול בתורה בצורה רצינית.
ברצוני להוסיף לדיון שתי נקודות. האחת טכנית והשנייה מהותית. מי שיבדוק מה קורה עם רבים מאלה הבוחרים ללמוד שנים רבות, עד גיל 35 -40 יגלה שיש 'צוואר בקבוק' רציני כאשר הם רוצים לצאת מהישיבה וללמד או לשמש ברבנות ואז פתאום הם מגלים שבעצם 'המקצוע' שהם למדו איננו מבוקש דיו, אין להם מה לעשות איתו..אני מכיר באופן אישי כמה וכמה 'אברכים מצוינים' שהשקיעו שנים רבות בלימוד תורה ועכשיו הם מובטלים,גם אם לא פורמלית...הם מרגישים מבוזבזים ומתוסכלים.
על כל משרה של רב ישוב ישנם עשרות מתמודדים. על כל מינוי של דיין, הרבה יותר מכך. על משרת ר"מ בישיבת הסדר או בישיבה גבוהה גם מתמודדים רבים. ואז בגיל מבוגר יחסית הם מוצאים את עצמם מחפשים מקצוע אחר והולכים ללמוד מחשבים,משפטים או ראית חשבון...
השנייה היא מהותית יותר: אם נתבונן על גדולי התורה 'שלנו' נגלה כי במרבית המקרים הם לא למדו בישיבה שנים רבות. רובם ככולם עזבו את הישיבה לפני גיל שלושים,כי הם נקראו למשימה של הפצת תורה ברחבי הארץ.
ובכלל,'גדוילים' הם בדרך כלל, אנשים עצמאיים, שלמדו באופן עצמאי, תוך דביקות ברבנים גדולים שהיו קשורים אליהם, ללא השתייכות רשמית,לישיבה כזו או אחרת. גם בישיבות הגבוהות ובישיבות ההסדר מצמיחים בדרך כלל אברכים בתוך ספסלי בית המדרש לתפקידי הוראה ולימוד בגיל צעיר יחסית. כי התכונה החשובה ביותר ביכולת ללמד ולחנך, להורות ולהנהיג קהילה היא היכולת לתקשר עם הסביבה, להבין לעומק את המצב התרבותי והנפשי בו נמצא הקהל שאיתו אתה אמור לעבוד.
משמעותו של הביטוי 'תלמיד חכם' הוא שככל שאתה גדל יותר בידיעת התורה אתה מבין עד כמה אתה בבחינת תלמיד ,כי אי אפשר לנתק בין ללמוד תורה לבין ללמד תורה. כפי שמגדיר הרמב"ם את מצוות תלמוד תורה "ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה. והוא אמרו 'ושננתם לבניך.." (ספר המצוות יא). הרי שהמושג 'תלמוד תורה' איננו לימוד תורה לעצמך אלא ללמוד וללמד יחדיו.
עם כל הרצון להרבות באברכים השוקדים על תלמוד במשך שנים רבות,אינני חושב שדבר זה הוא התנאי לגידול לתלמידי חכמים ומנהיגים רוחניים גדולים. לפעמים ההיפך הוא נכון, לפעמים דווקא ההשתקעות בכולל לשנים רבות,יוצרת ניתוק ממה שקורה בחוץ ואז קשה מאוד להקשיב לרחשי הציבור ולהבין כיצד יש להנהיג את הציבור.
ומי שמכיר חלק מהרבנים הצעירים הנמצאים בתוכנו יודע שאין לנו במה להתבייש, יש כוחות צעירים, רציניים ועמוקים בישיבות השונות, בבתי הדין ובקהילות ההולכים ומשתבחים עם הזמן כי הם 'תלמידי חכמים' באמת.
אינני בא חלילה לשלול מסגרות לימוד של שנים רבות בכוללים מתוך מגמה ללמוד בתורה בעומק וברוחב,אבל חשוב לכל מי שחשקה נפשו לעסוק בתורה, ללמוד ולממד ולהורות לזכור את הדברים הללו, שהם מהותיים להבנת המושג 'תלמוד תורה ' והבנת המושג 'תלמיד חכם'.
הכותב ראש הגרעין התורני 'בית מורשת' במעלה אדומים מבית 'קרן קהילות'