ח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, ניצל את הבמה שקיבל אמש (מוצאי שבת) ב'הארץ' וניסה להסביר את משנתןו המדינית, תוך שהוא תוקף את כותבי העיתון וחלק מקוראיו.
"בשבועות האחרונים", הוא כתב בפתח מאמרו, "הארץ הלך לאיבוד. ואולי בעצם זה לא משהו של השבועות האחרונים: ההזדהות עם הנראטיב של האויב וההתנגדות האינסטינקטיבית עד כדי שנאה לכל מה שמריח לאומיות העבירו את כותביו על דעתם. הפעם הייתי אני התירוץ לפרץ זיכרונות מהימים הנוראיים של מלחמת העולם השנייה".
סמוטריץ' התייחס לדברים שנשא בשיה סגורה והוצאה לרשתות החברתיות, "זה התחיל בהאשמה מופרכת שלפיה קראתי להרג שיטתי של נשים וילדים. לא היה ולא נברא. הכל התבסס על הדלפה מגמתית ומעוותת של אחת המשתתפות במפגש סגור, שבו שטחתי את משנתי המדינית. היא כתבה פוסט בפייסבוק, שבו האשימה אותי בקריאה להרג שיטתי של נשים וילדים, ואנשים שמחזיקים מעצמם אנשים רציניים, ואפילו מתהדרים בתואר "פרופסור", התמסרו לשטות הזאת והחלו בונים עליה תילי תילים של תיאוריות ופרשנויות. אני רוצה לקוות שאת המחקרים האקדמיים שלו ביסס פרופ' שטרנהל על עובדות וממצאים רציניים קצת יותר".
"מה כן אמרתי?", הוא שאל ומייד השיב, "אמרתי שבארץ ישראל דרות ביחד שתי שאיפות לאומיות סותרות ושכל הבסיס להגדרת התנועה הלאומית הפלסטינית נשען על שלילת התנועה הציונית. התנועה הלאומית הפלסטינית הוקמה כתנועת נגד לציונות וממילא זכות הקיום של ה"עם" הפלסטיני היא בשלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית. משום כך הסיכוי להגיע עם הפלסטינים להסכם שלום, שמבוסס על המשך קיומן של שתי השאיפות הלאומיות הסותרות הללו בחלוקה גיאוגרפית מלאכותית ועל הכרה שלהם במדינה היהודית — שואף לאפס".
לדבריו, "ברמה הפרקטית, זה ההבדל היסודי ביני לבין השמאל. השמאל טומן את ראשו בחול ומאמין שאפשר ליישב את שתי השאיפות הללו ואני סבור שהדבר אינו אפשרי. המציאות בעשורים האחרונים תומכת בעמדתי. אנחנו תמיד הושטנו יד לשלום והם תמיד דחו אותה ברגע האמת. בתוכנית החלוקה, באוסלו, בקמפ־דייוויד ובמו"מ שניהל אהוד אולמרט. לא במקרה: אם יכירו בנו הם ישמטו את השטיח מתחת לעצם זכות הקיום שלהם כישות לאומית".
חבר הכנסת הציע את נוסחתו לפתרון הסכסוך ארוך השנים, "בהינתן שאלו שתי שאיפות לאומיות סותרות, ניצבות בפנינו שתי דרכים: האחת, להמשיך ולנהל סכסוך עקוב מדם עוד מאה שנה. השנייה היא להכריע אותו. מכאן תוכנית ההכרעה שלי, שהיא קודם כל מדינית־תודעתית. אני רוצה לצרוב בתודעה של הצד השני את ההבנה, שאין שום סיכוי שתקום מדינה ערבית בארץ ישראל, וזאת דרך "ההכרעה ההתיישבותית". כשנחיל את הריבונות על יהודה ושומרון, נקים שם עוד יישובים ונביא לשם עוד מאות אלפי מתיישבים, הערבים יבינו שזה בלתי הפיך, שהחלום שלהם נגוז".
בהמשך הוא לא התעלם מכך שהחלת הריבונות תיצור תגובת נגד מהצד הפלסטיני אך הוא סירב להתרשם ממנה, "למציאות החד־משמעית הזאת יכולות להיות שתי תגובות אנושיות: האחת של אנשים ריאליים, שיבינו וישלימו עם המציאות; והשנייה של "דון קישוטים" שינסו להילחם בה. אלו שישלימו עם המציאות יתחלקו גם הם לשניים: מי שיבחרו להישאר וליהנות מחיים פרטיים טובים לאין ערוך מאלה שיש לערבים במדינות השכנות, ומי שלא יוותרו על שאיפותיהם הלאומיות ויבחרו לממשן באחת ממדינות ערב, או בכל מדינה אחרת בעולם.
אלה שיסרבו להשלים עם המציאות החדשה ויבחרו להילחם בה באלימות יפגשו את "ההכרעה הצבאית". הם ימצאו צה"ל נחוש, שיקבל הנחיה מדינית לנצח ולמגר את הטרור. אין דבר צודק ומוסרי יותר מזכות ההגנה העצמית של ישראל נגד מבקשי נפשה. האם מלחמה כזאת משמעותה שנצטרך להרוג את כולם ללא הבחנה? ברור שלא. צריך להיות טיפש גמור כדי להבין זאת כך. מי שיישאר כאן לא יהיה חייב לשיר את ההימנון. די בכך שלא יילחם".
סמוטריץ' בטוח כי תוכניתו "היא המפתח לשלום. האלטרנטיבות האחרות — משמאל ומצד מי שמכנים עצמם ימין — המבוססות על השארת קולקטיב ערבי עם שאיפות לאומיות הסותרות את השאיפה הלאומית שלנו, יבטיחו את המשך הסכסוך, על מחירו הגדול, גם במאה השנים הבאות. אני חפץ בשלום ובדו־קיום ולכן אני מבקש להכריע את הסכסוך. אם הערבים לא היו מנהלים כבר מאה שנה מלחמה במטרה להשמיד את ישראל, לא היה יהודי אחד שמבקש לפגוע או לגרש מכאן ולו ערבי אחד". לטענתו, "אנחנו גם לא מבקשים לגדוע את התקווה הלאומית הערבית למדינה בין הים לירדן סתם כי אנחנו נהנים לגדוע תקוות של אחרים. אנחנו נאלצים לעשות זאת, כי השאיפה הלאומית שלהם סותרת את שלנו, והיא חותרת מעשית להשמדתנו. אנחנו נאלצים לעשות את זה, כי זה או הם או אנחנו, ובברירה הזאת אני בוחר ללא כל היסוס באנחנו".
לסיום הוא כתב כי "עצוב שבעיני חלק מהכותבים ב"הארץ", ואולי גם קומץ מקוראיו, מלים כמו ניצחון והכרעה של האויב הן מלים מגונות שמזכירות את השואה. אפשר להסכים עם תוכניתי ואפשר לחלוק עליה, לחשוב שהיא ריאלית או חסרת סיכוי — אבל הטענה שיש דמיון כלשהו בינה להשקפה נאצית היא עלבון לאינטליגנציה. מעיתון לאנשים חושבים ניתן לצפות לא לזלזל באינטליגנציה של קוראיו".