אחד המאפיינים הבולטים של דורנו הוא ניתוץ המוסכמות. הפוסט-ציונות והפוסט-מודרניזם הם רק שניים מסממניו. הסרבנות לשרת בשטחים, שעלתה על ראש סדר היום הציבורי, היא סממן נוסף של תופעה רחבה. אין עוד דבר המוסכם על הכל. אין עוד "קדושה" בשום ערך. הכל שפיט, והכל ראוי וצריך לעבור תחת שבט הביקורת והביטול, וכל המרבה – הרי זה משובח.
במוקד פרשת "כי תשא", בא תיאורו של אחד האירועים הטראומטיים בתולדות ישראל. חטא העגל, שבעקבותיו שובר משה את הלוחות ומנפצם לרסיסים "לעיני כל ישראל". לוחות, ש"מעשה אלוקים המה", הופכים בהינף יד לגל אבנים. מה פשרו של מעשה נורא זה, המבטא את שבירת כל ה"כלים" וניפוץ כל הנורמות המשפטיות המגולמות בלוחות?
פרשני המקרא התחבטו בשאלה זו, והציעו לה תשובות שונות. אחת מהן, מדגישה את העובדה שגם מערכת חוקים ומשפטים כמו תורה מן השמים, אין בה ערובה נגד החטא. חוסר יכולתה לתת מענה ראוי לצורכי הזמן ("וירא העם כי בושש משה"), עשוי להביא גם עם שראה נסים גדולים ועצומים להתפתות אחר "עגלי זהב" למיניהם, דור דור ו"עגל הזהב" שלו.
רעיון נוסף, מפליא בחריפותו, מצוי בדבריו של רבי מאיר מדוינסק, בעל ה"משך חכמה". לדבריו, משה רבנו שבר את הלוחות, כדי לבטל את מחשבתם של בני אדם ולפיה יש, כביכול, קדושה בלוחות (או, במקרים אחרים, בחפצים אחרים או ב"מקומות קדושים") מצד עצמם. "חלילה", אומר רבי מאיר שמחה, גם "הלוחות מכתב אלוקים גם המה אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם, כשתקיימו מה שכתוב בהם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם. סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם, רק השם יתברך שמו הוא קדוש". מערכת משפט, חוקים ומצוות, שעקרונות הצדק והיושר שבה נותרים כ"אות מתה" בספר החוקים, ואינם באים לידי יישום במציאות, היא חסרת כל ערך, ויש לנפצה ולנתצה.
מסר מעניין נוסף, שמעיר עליו המדרש, חבוי דווקא בעיתוי שבירת הלוחות. הקב"ה אמר למשה עוד בהיותו על הר סיני, "לך רד כי שיחת עמך". וכי אפשר שלא היה משה מאמין בקב"ה? ומדוע לא שבר את הלוחות כבר בנקודת זמן זו? מכאן למדו חכמים לקח גדול, שראוי הוא כי יילמד אף בקרב חורצי משפט בטרם עת, שהולכים ומתרבים בימינו: אפילו שמע אדם דבר ממקור מהימן, אל יקבל עדותו עד שיראה בעיניו ויברר שכך הוא.
גם בדור ה"פוסט" והניתוץ, יש לזכור שאפילו אם יש (ובדרך כלל אין) הצדקה ל"שבירת לוחות" טוטאלית במקרים מסוימים, עדיין מסורה הכרעה זו רק לגדולים שבדור, ולא כל הרוצה יטול את השם. אפילו אז, "לוחות ושברי לוחות מונחי בארון". החדש אינו יכול להיבנות אלא מכוחו של הישן, ושניהם כאחד צריכים להורותנו מהי הדרך נלך בה וממה עלינו להישמר.