ויקו למשפט והנה משפט

"בשנים האחרונות, בתי המשפט ובפרט בימ"ש עליון יוצאים בפסיקות שתוצאותיהן ניגוח הדת ותרבות ישראל. .." – הרב אבינר עונה.

חדשות כיפה הרב שלמה אבינר 01/07/03 00:00 א בתמוז התשסג

שאלה:
בשנים האחרונות, בתי המשפט ובפרט בימ"ש עליון
יוצאים בפסיקות שתוצאותיהן ניגוח הדת ותרבות ישראל. הגדיל לעשות נשיא ביהמ"ש העליון אהרון ברק אשר קבע לא פעם - ובעקבותיו הולכת כל מערכת המשפט - שמשקלו של המשפט העברי הנו קטן מאד, אם בכלל ואין להתייחס אליו כאל מקור משפטי - הלכתי מחייב אלא כאל סוג של הווי עממי שנס לחו ועבר זמנו נוכח שיטות המשפט המודרניות.
אם כן, לפנינו שתי פנים לבעיה אחת:


  1. דרך הפסיקה המעוותת של בתי המשפט בישראל - לכאורה הדרך אינה נכונה?

  2. התוצאות המעוותות של ביהמ"ש העליון ובתי המשפט בכלל שאינם מוסיפים אופי יהודי - ישראלי, למדינת ישראל - הפך הדברים!

לאור כך מה צריך להיות יחסינו לפסיקות ביהמ"ש ולביהמ"ש עצמו?

תשובה:
הפסיקות המעוותות של בתי המשפט, הינן בעיות פרטיות, הנובעות מבעיה אחת כללית, והיא שהמשפט הנהוג במדינתנו אינו משפט יהודי אלא משפט זר. "ויקו למשפט והנה משפח" (ישעיה ה ז). משפח היינו ספחת, מחלת עור, דבר זר ומוזר שמתפתח על גופו של אדם. עם עם ומשפטו, לרומאים חוק רומאי, לצרפתים קוד נפוליאון ולאנגלים חוק אנגלי, - ליהודים חוק יהודי.
מה שהננו מתהלכים בשדות זרים בתחום המשפט, זהו חילול השם ועלבון לאומי. רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק אמר: "יש במדינת ישראל דברים המכאיבים שיש בהם חילול השם מרובה. בייחוד שתי צרות הנוראות: מערכת המשפט במדינה המשתמשת בחוק הרומאי, העותמני והבריטי
ויהא אפילו ההוטנטוטי ואילו במשפט ישראל האמיתי, ב"חושן המשפט", לא נסמכו ולא מסמיכים" (לנתיבות ישראל א קס).
וכי חוקים אשר בני אדם בדו מלבם הינם יותר יקרים מתורה שלמה שקיבלנו מן השמיים והלכה וצמחה מתוככי עם ישראל במהלך הדורות?
רבנו הגדול הרמב"ם כותב: "כל הדן בדיינו עכו"ם ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו ביניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, לפניהם ולא לפני עכו"ם, לפניהם ולא ללפני הדיוטות" (הלכות סנהדרין כ"ו ז). דווקא המשפטים האלה ולא משפטים שגויים שבדו מלבם, או יהודים למדו מהם.
"אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל"!
אם הדין אינו זהה, אז הצד שמקבל יותר כסף ממה שמגיע לו על פי תורה הינו עובר על גזל. אבל אפילו אם הדין זהה. וזאת למה? מסביר מרן הרב קוק: כי המניע הפנימי של המשפט הינו שונה. תיתכנה שתי פילוסופיות של המשפט:


  1. "צרות עין, שהאיש האחר אין לו ליהנות בשלי או לנגוע בשלי, מפני שההרגשה של השלי ושל האני היא יותר חזקה ומגושמת באין שיעור". כל המשפטים האלה "יונקים ממקור רע" (ערפילי טוהר צ"ג). באמת "האדם לאדם זאב", כדברי הובס, מלחמת האחד נגד כולם, והמשפט אינו אלא מערכת של ויתורים ודרישות בסופו של דבר לרווחת הפרט, זהו המוסר התועלתי של הפילוסופים האוטיליטריסטים האנגלים, הובס, לוק, סמיס, מיל, או האמונה החברתית של הפילוסוף הצרפתי רוסו.

  2. ויש "משפט הנובע מתוך ההכרה שאסור לעשות עוולה, והעושה עוול צריך שייוסר כדי שתתחזק ההכרה הטובה הזאת". זהו המשפט מ"מקור אלהי", וכל המשפטים האלהים אין בהם כלום מן הרע, כי אם בכל נוגע ממקור הטוב של האמת והיושר כשהוא לעצמו.

אותה האנוכיות הגסה שעליה בנויה החברה הפוליטית של האנושיות יונקת ממקור הרשעה והצורה המשפטית באה מהרשעה וצרות העין נגד האיש האחר שאינו בעל אותו הרכוש ואינה יכולה לטהר את הזוהמה שבנפש. דיני ישראל, מטרתם "הגברתה של האורה האלוהית הדורשת את יסוד המשפט ממקורו הטוב" (ערפילי טוהר שם).
כמובן, אחרי הקמת המדינה, אי אפשר היה לסגור ביום אחד כל בתי המשפט הפועלים על חוקי הגויים שמא תימלא הארץ אנדרלמוסיה וחמס. פרק זמן ארוך נצרך עד ששופטי ישראל יסגלו לעצמם את ידיעת חושן המשפט, לכן כתב רבנו הרב צבי יהודה הצעת הקדמה לחוקה אשר תכנה הוא: כנסת ישראל מכירה במשפט התורה, ורוצה שהוא יהיה החוק הנוהג במדינה, עד אשר ניתן יהיה לנסח את החוקים באופן המובן לכל, יתוקנו חוקים ותקנות זמניים.
לצערנו עמדה זו טרם אומצה. גם זה שייך ליסורים שאנו עוברים בדרך גאולים. הגאולה קמעה קמעה, כוללת אורות וחשכים גשמיים ורוחניים על בעיות יותר קשות בהיסטוריה שלנו התגברנו, וגם עתה נתגבר, רק צריך סבלנות ואמונה.