תרבות הפנאי

הבעיה

החיים המודרניים שחררו זמן רב לחיי הפנאי של האדם. יום העבודה מתקצר ואף שבוע העבודה הולך ומתקצר. העבודה נעשית נוחה יותר. האדם פנוי מעבודתו ויש לו עודף זמן, עודף כסף ועודף מרץ לפעילות נוספת. כל אלו מנוצלים על ידי ספסרי תרבות הפנאי להתעשרות קלה על חשבונם של העמלים המשתפים אותם פעולה ומעונינים לרכוש את תוצרתם. וזו, בדרך כלל, זולה, מגרת יצרים, מושכת, חושנית ואנטי ערכית. לא רק שאין תרבות זאת מסייעת לאמונה, אדרבה, היא אויבתה הראשית.

כאן יש להבחין בין תרבות רצינית לתרבות הפנאי. תרבות רצינית יכולה להשתלב באמונה ואף לסייע לה. מוסיקה טובה, ספרות יפה, ציור אסתטי, ביכולתם לעדן את האדם, להעלותו לרמה רוחנית נאצלת יותר, ובכך לחזק את אמונתו. אולם תרבות הפנאי, זו הוולגרית, החושנית, היצרית, הגסה והמגושמת, הזולה והריקנית, אין בה שום חוש אסתטי, שום ערך אתי, שום עידון וטיפוח, אלא רק שקיעה בבוץ והידרדרות לזוהמה. אמונה ותת-תרבות זו הן תרתי דסתרי. שהרי אמונה תובעת רוחניות מופשטת, כיבוש היצר ועידונו, טיפוח הערך בחיים, השאיפה להתעלות ולשלמות, וכל אלו מנוגדים תכלית ניגוד לחלק העיקרי של תרבות הפנאי ההולכת ומשתלטת.

הפיתרון

עם זאת, עצם קיומו של הפנאי העודף בחיינו יש בו בכדי להעמיד את סולם ערכינו על בסיסו הנכון, שתהיה תורתנו עיקר ומלאכתנו טפל לה. אין אנו שוללים את הפנאי לכשעצמו, הוא יכול רק לסייע לנו בחיזוק רוחנו, ביכולתנו להתמסר יותר לצד הערכי שבחיינו. אלא שהחלל שנוצר מנוצל כרגע על ידי ארס והרס. אולם סופו יהיה כשבר החרס. האדם אינו כה טיפש וחסר חוט שדרה. כוחותיו הרוחניים ימאסו יום אחד במזון המקולקל, הם יקיאוהו ויפלטוהו, הריקנות וההסתאבות שבתת תרבות זו ידחפו את טובי האנושות לחפש לעצמם מזון רוחני מתאים יותר. מובטחנו שהתרבות הערכית, הרצינית, האסתטית והאתית תחזור ותתפוס את מקומה הראוי לה והיא תעסיק את ובי המין האנושי בשעות הפנאי הרבות. ותלמוד תורה כנגד כולם. על המאמין למלא את זמנו הפנוי בתוכן רציני וחיובי, בעיקר בלימוד תורה על כל ענפיה, איש איש על פי נטייתו, הלכה ואגדה, אמונה, פיוט ומחשבה, פלפול ופוסקים, ביחידים ובקבוצות. באמצעים חדישים וישנים. כל אחד על פי טעמו ומשיכת לבו. כשהתרבות הטובה מסייעת לאדם לעדן את רגשותיו ולחזקו בעיסוקו הרוחני.