הייתי שם. זכיתי לצעוד אחר מיטתו של הרב שמואל אויירבך זצ"ל ולחלוק לו כבוד אחרון. זכיתי להביט למרום בעיניים דומעות ולזעוק עם כל הקהל, 'אמן יהא שמה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא'.
מה לר"מ בישיבת 'הסדר' ששירת בצה"ל כקצין שריון ולראש 'הפלג הירושלמי'? מה ל'מזרוחניק' מעוט בגדים, חסר זקן, חסר מגבעת וחסר חליפה, ולראש הישיבה החרדי הישיש?
מה משותף? המון משותף. להמון הזה קוראים 'תורת משה'. התורה המתוקה שבה עסק הרב שמואל יומם ולילה. התורה המתוקה שאליה אני משתדל להקדיש את חיי.
כשהצלחתי לחמוק מהמחסומים ולעלות לבית המדרש של הרב שמואל עמדתי נדהם. בית המדרש היה מלא בחורים ואברכים שעיניהם דומעות ואדומות אך נעוצות בגמרות הפתוחות שלפניהם. בבא בתרא, כתובות יבמות. כל אחד במסכת אחרת. יושבים ולומדים תורה.
הרב שמואל גר בפנימיה של הישיבה, סמוך לבחורים. הרב שמואל היה הדמות הרבנית הכמעט יחידה בישיבת 'מעלות התורה'. ישיבה של איש אחד. נפשם של תלמידים אלו שגדשו את בית המדרש היתה וודאי קרועה, אני זוכר איך נקרעה נפשי כשמו"ר הרב ליכטנשטיין הלך לבית עולמו. איך אנשים כואבים ודואבים יכולים בשעה קשה שכזאת לשבת וללמוד? אין זה כי אם בית א-לוהים.
הרב שמואל המשיך את דרכו של הרב שך זצ"ל שהאמין במוטו 'נאר תיירה' או בלשוננו - 'רק תורה'. לא היה להם בעולמם דבר מלבד לימוד התורה. זר לא יבין זאת אבל זה עולמם, משם הם באים ולשם הם הולכים. רק מי שזכה לשקוע בלימוד בתוך בית המדרש מסוגל להבין את ההתמכרות הזאת.
נכון, רבותי לימדוני אחרת. רבותי הגדולים לימדוני שיש לו לקב"ה בעולמו תורה וחיים, ושרצונו הוא שנלמד ונשקע בתורה מתוך חיבור לעולם ולחיים. רבותי לימדוני שעת ללמוד בישיבה ועת לצאת לצבא. שעת לשקוע בקודש ועת לצאת לעולם החול. כך למדתי מהנפילים שנראו בארץ, מו"ר הרב עמיטל ומו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל.
אבל המחלוקת הגדולה בין רבותי לבין הרב שמואל, והתהום ההשקפתית האין סופית שפעורה בין בתי המדרש לא תשכיח את המשותף הרחב. לא נשכח את אהבת התורה הגדולה והמסירות המוחלטת שלנו ושלהם ללימודה ולקיומה. אנו בהשקפתנו ואחינו מהפלג הירושלמי בהשקפתם. אבל בסוף תורה אחת לנו ולהם.
לפני שנים זכיתי לשבת בסעודה שלישית ולשמוע מהרב שמואל שיחה מתוקה. בשיחה האריך הרב שמואל וביאר את חשיבות השבת וקדושתה. 'זהו היום הקדוש ביותר בשנה', קבע הרב, 'גם אם אנחנו שוכחים את זה'. והוסיף וביאר כי שיאו של השבוע נעוץ בזמן הרעווא דרעוואין של פלג המנחה. זמן שבו שאיפתנו היומיומית ליום העתידי שבו יהיה 'ה' אחד ושמו אחד' מוצאת מענה בברכת תפילת המנחה 'אתה אחד ושמך אחד'. רגע מסתורי אחד שבו אחדותו המוחלטת של הקב"ה מתגלה להבהוב קל עד לצאת השבת.
יום יבוא ובו יכירו וידעו כל באי עולם כי ה' אחד ושמו אחד, וביום הזה ייעשה העקוב למישור, והתהומות ההשקפתיים שבין בתי המדרש שלנו יסתתמו. ואז נעמוד כולנו כאגודה אחד ונכריז 'אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.
ועד שיגיע אותו יום נצטער על תלמיד חכם גדול ועצום שהיה בעירנו ואיננו עוד.
הכותב הוא ר"מ בישיבת הר עציון