רבקה מספרת כיצד בן זוגה חשש ממבחן בגמרא לפני פגישתו הראשונה עם האב. ואמנם אשר יגור בא לו: "הפגישה הראשונה עם ההורים שלי הוא (בן זוגה) רעד מפחד. הוא אמר לי: 'רק שאבא שלך לא ישאל אותי, יבחן אותי בגמרא. רק זה לא...' (צוחקת). נפגשים, פגישה ראשונה, על מה מדברים? אבא שלי מחפש נושא שיחה, 'טוב, איזה גמרא אתם לומדים?' (מתוך הספר 'דמות דיוקנו')".
רוב אנשי הציונות הדתית, ובכלל בני אדם המשתייכים לקהילות דתיות, מכירים רבנים. חלקם פוגשים בהם בישיבה, חלקן באולפנה, יש המתייעצים איתם כרבני ערים או יישובים ויש שנהנים לשמוע את שיעוריהם השונים. ביניהם יש מי שחוו את דמותו של הרב באופן הדוק יותר ונחשפו במהלך חייהם אל צדדיו השונים - הבנים והבנות של הרבנים. כל אחד בדרכו ביטא את הקשר המורכב שבין אדם לאביו שבנוסף שימש גם כדמות תורנית וציבורית. אחת מהן היא ד"ר שולמית קיציס, בתו של הרב שג"ר ז"ל, שעשתה על כך דוקטורט וממנו יצרה ספר שעוסק באבות רבנים בציונות הדתית בעיני ילדיהם.
"הנושא עניין אותי לא מהצד הביוגרפי שלי. חיפשתי נושא לכתיבת דוקטורט וזה היה אחד מהנושאים שעניינו אותי", מספרת קיציס ל'כיפה' ומסבירה שבדיעבד "הסקרנות התעוררה תוך כדי התהליך כשראיתי כיצד דברים שאני התמודדתי איתם כבת של רב היו נחלתם של אחרים".
במהלך מחקרה היא נברה בנבכי היחסים שבין הילדים לאביהם והשפעותיהם על עיצוב דרכם בחיים. בעיניה זה היה כמו להיפגש עם אחים, "זה היה מעניין. כמו לראות כיצד אח או אחות חווים את הדברים שגם אני חוויתי מהזווית שלהם ולפי תכונות אופים ולאן כל אחד לקח וצמח עם זה בהמשך החיים שלו. נפגשתי שוב עם העבר שלי וחשתי קרבה גדולה לאנשים שראיינתי, ובגלל המכנה המשותף בינינו הרגשתי שזה היה הדדי".
הרקע המשותף שלה כחוקרת עם מושאי מחקריה, עזר להתגבר על מכשולים אפשריים ולהתעלות מעל הסקפטיות שאפפה את חבריה באקדמיה, "באוניברסיטה אמרו לי שאין סיכוי שהם ייפתחו מכיוון שילדים של מפורסמים נרתעים מחשיפה וסבורים שלא באמת מתעניינים בהם, אלא בהורים המפורסמים שלהם". עם זה, למעט 2 שסירבו להתראיין, היא הצליחה לשוחח עם 33 בנים ובנות לרבנים שהתראיינו תחת שם בדוי ופתחו בפניה את ליבם, "הם הרגישו שאני 'אחת משלהם' ושאני ממש באה מתוכם".
לדבריה, גם לאופייה של הציונות הדתית היה משקל גדול בשבירת הקרח ויצירת האמון בינה לבין המרואיינים, "החברה הציונות דתית היא מאוד משפחתית. כבר בתחילת השיחות דיברנו על אנשים משותפים שאנחנו מכירים ועל חוויות משותפות שחווינו בילדות וזה מאוד קרב ועזר לפתיחת הפתח ויצר אמון הדדי".
קיציס הקפידה להיפגש אך ורק עם ילדי רבנים שכיהנו כאנשי ציבור כדוגמת רבני ערים, יישובים, מוסדות חינוך, ישיבות וכדומה. בספרה, 'דמות דיוקנו', היא מציינת את המתח הכללי שקיים בקרב אבות דתיים. מתח שמכיל סמכותניות וקשיחות חינוכית לצד הפגנת חום ואהבה כמי שערך המשפחה חשוב להם.
ספרה של ד"ר קיציסצילום: צילום מסך
האם אבא שהוא רב לוקח את הדואליות הזו, של קשיחות הורית-חינוכית לצד רכות אבהית, למקום קיצוני ומורכב יותר?
"בחברה המסורתית יש נטייה ליותר קפדנות וציות לנורמות לצד העמדת המשפחה במקום הראשון. זה נכון לכל איש דתי אך זה בהחלט בולט מאוד בקרב אבות שהם רבנים". לטענתה, לרבנים דווקא קל יותר "לשחרר" ולהפיג את המתח המובנה, "לאבא שהוא רב יש ביטחון עצמי גבוה יותר מאשר מאבא דתי רגיל, מכיוון שהוא בקיא בהלכה ומתמצא במה אסור ומה מותר. כך הוא יודע מתי באמת ניתן להיות ליברל לעומת אבא אחר שחי במתח גדול יותר. אבות אחרים מפחדים יותר מ-'מה יגידו' מאשר אבות רבנים. מי שחוששת מכך יותר במשפחה זו האמא, אשת הרב".
קיציס, שראיינה ילדי רבנים מכל גווני הציונות הדתית, מספרת שבאופן כללי ניתן היה לזהות "תכונה מאוד מרשימה של איפוק וריסון מצד האבות הרבנים. הנושאים שהם רצו שילדיהם יספגו היו ממש בנפשם, אך כאנשי חינוך נראה שהם הבינו שאם הם יכפו או יהיו קשוחים יתר על המידה עם ילדיהם זה יצור אנטגוניזם. הם ידעו לשחרר במקומות הנכונים. נחשפתי לרבנים, שהיו פרקי זמן שילדיהם לא קיימו אורח חיים דתי, ובכל זאת הם השכילו לתת להם חבל ארוך, לשמור על תגובה מאופקת ולבסוף מרביתם לפחות שבו לחיק הדת ולחינוך שספגו בבית. החכמה הזו והאיפוק הזה היו מאוד מאוד מרשימים".
"את כל התיקונים בבית, הפתיחות ביוב, את הדברים האלה הוא תמיד היה עושה. עד שבשלב מסוים [...] אמא עשתה לו קאט ואמרה לו 'זה לא הגיוני שאתה שוטף רצפה ומישהו דופק בדלת', ואמא לא מוכנה – לא שישטוף רצפה ולא שהוא ילך לזבל. הוא היה מוכן, מה, הוא ממש, אבא לא סופר את הדברים האלה בכלל בכלל, ללכת לפח – ככה היום קירבו קצת ת'פח, אז הוא שאל אותה 'נו נו, את מרשה לי ללכת? לא יראו אותי, אני יוצא בלילה' – אז באחת בלילה היא מרשה לו [...] אמא היתה תמיד יותר זאת ששומרת. הטענה שלה שבסופו של דבר זה פוגע בציבור. כי הציבור זה טוב לו שיש דמות שהוא מרגיש שהוא איפשהו שהיא טיפה מעל" (משה, 32).
אחד הדברים שאנשים אוהבים לעקוב אחריו, אלו צאצאיהם של אנשים מפורסמים. במגזר הדתי-לאומי אותם "מפורסמים" הם הרבנים המוכרים, בקהילה או בציבור הרחב, שלא פעם העיניים נשואות לעבר ילדיהם כדי לבחון האם הם ממשיכים את דרכי אביהם או סוטים ממנה.
כמה מילדי הרבנים שנפגשת איתם "נפלו רחוק מהעץ" וסטו מדרכו של האב?
"לדעתי המחקר מוכיח כמה הסטראוטיפים לא תמיד נכונים", קובעת קיציס ומסבירה שמחשבות הציבור על בן או בת הרב המורדים היא לרוב פנטזיה, "אינספור סרטים וסדרות נעשו על זה וכנראה שזה גורם לציבור הרחב להרגיש טוב עם עצמו ש-'הנה גם בבית הרב לא הכל מתנהל כשורה'. הדבר המדהים שגיליתי במחקר שלי זה שכמעט כל ילדי הרבנים המשיכו את דרכם של אביהם או לפחות ראו בעצמם כממשיכי דרכו".
לדבריה, חשוב לתת את הדעת על המושג "המשכת דרכו" שלדעתה, "לא מדבר על העתק מדוייק של האבא, אלא משהו הרבה יותר מורכב. זה מתבטא בערכים שהילדים החליטו לקחת איתם מהחינוך שספגו ולממש אותם בדרכים שלהם ולפי אופיים והשקפתם. לדוגמא הייתה בת של רב שהבית שלהם היה ממש כמו תחנת רכבת והוא כל הזמן היה פתוח בפני הקהל הרחב. כשששוחחתי אתה גיליתי שהיא הקימה גמ"ח של מוצרי תינוקות. היא פשוט לקחה את מה שראתה בבית ומימשה את זה במודל הרבה יותר קטן ומשפחתי ומבחינתה היא בהחלט המשיכה את דרכו של אביה".
דוגמא נוספת שהיא נותנת למישהי שהמשיכה בעיני עצמה את דרכו של אביה מתייחסת לבת של רב "שהיה מאוד פעיל פוליטית ובני המשפחה נכחו בעקבות זה בהרבה הפגנות. עכשיו בתור מי שמכיר את אביה אם הוא יסתכל עליה ועל המשפחה שבנתה זה ייראה כאילו היא סטתה מהדרך, אך מבחינתה היא ספגה את החינוך של אביה ופירשה אותו לערך ההתנדבות, שאסור לדאוג רק לעצמך. לזה היא מחנכת את ילדיה היא לא עשתה את זה באופן שאביה בחר אלא הוציאה אותו אל הפועל בצורה שונה".
מסקנה מעניינת נוספת שהיא למדה מהמחקר שעשתה לימד על כך שללא מעט מילדי הרבנים היה חשוב מאוד שהם ייתפסו ככאלה שהלכו לאור הערכים שספגו מאביהם, "היה להם מאוד חשוב שהעולם יכיר בכך שהם ממשיכים של אביהם. המימד של הקשר והחיבור של ילדי הרבנים לאביהם הא מאוד חזק ומשמעותי בניגוד למה שאולי ניתן היה לחשוב ולהסיק אילולא המחקר".
עורכת המחקר וכותבת הספר, ד"ר שולמית קיציסצילום: באדיבות המצולמת
אני זוכרת שהייתי בתפילה בשבת בבית כנסת, אבל החלק של הנשים הוא נסתר כזה, אַת לא רואה את הכיוון של התפילה של הקהל, איפה המזרח בדיוק, אז נעמדתי ל"שמונה עשרה", אבל כנראה שלא נעמדתי בכיוון המדויק, בזווית הנכונה, והייתה שם אישה מבוגרת והיא התחילה לצעוק: "איך את, הבת של הרב, איך את עומדת בצורה שכזו, זה בכלל לא מזרח, את לא רואה שמתפללים לכיוון ההוא?!" צעקה עליי לפני כל כך הרבה אנשים. אמרתי לעצמי, בסדר, אני הבת של הרב, אבל גם לי מותר לטעות, אני לא מלאך! מה, אני מאה אחוז מושלמת? אז מה אם אני הבת של הרב, הוא לא כל רגע אומר לי בדיוק מה לעשות. מצד שני זה אמר לי, תסתכלי רויטל, אנשים מסתכלים עלייך, מה שאת עושה, מה שאת אומרת, לפעמים לוקחים דוגמה. זה גם זכות וחובה גדולה (רויטל, 39).
האם החיים בצל אבא שהוא דמות ציבורית ורוחנית מפורסמת הסבה נזק לילדים בחייהם הבוגרים?
"לבן של רב יש הרבה מאוד פריבילגיות והטבות שונות. סיפרה לי אחת הבנות, שאבא שלה היה רב, שכשהיא הייתה צעירה מאוד היא הייתה במחנה בני עקיבא וזמן מה אחר כך פנתה אליה ברחוב קומונרית שנכחה במחנה שזכרה אותה מבין אלפי הנוכחים. אצל אחרים זה התבטא גם בקבלה קלה ונוחה לעבודה. אך למעשה זה מעין חרב פיפיות שבהחלט פגעה בהם. למשל הייתה מישהי שסיפרה לי שהיא התקבלה לעבודה אחרי ראיון מגוחך, לדבריה, וזה מאוד פגע בה שלא בדקו ובחנו אותה אלא קיבלו אותה על סמך הרקע של אביה".
הזיהוי עם אבא שהוא רב מפורסם גרם גם לחלק מהילדים להיתקל בעויינות מצד חלק מהסובבים אותם, "בת של רב נוספת למדה באוניברסיטה ולדבריה המרצה שלימדה אותה פשוט ירדה לחייה. היא הציקה לה ופגעה בה על רקע המחלוקת האידיאולוגית שהייתה לה עם אביה, עד שלבסוף היא נאלצה לעזוב את הלימודים באמצע בגלל אותה מרצה".
עניין נוסף שמלמד על השפעת צילו של הרב על ילדיו מתבטא דווקא אצל הבנות ומתגלה בנושאי חיפוש ומציאת בן זוג. "להרבה בנות קשה מאוד להשתחרר מהמודל של אביהן וזה מתבטא מאוד בבחירת בני הזוג שלהן. הרבה פעמים הן מתחתנות עם אחד מתלמידיו של האבא. הם פשוט חונכו על זה שבן ישיבה הוא בחור רציני והם בוחרות להקים בית עם אדם שמזכיר את את דיוקנו של אביהן".
לדברי קיציס, שבעצמה התחתנה עם תלמיד של אביה, "כשהן מבינות שהגבר שאיתו הן התחתנו הוא לא בדיוק כמו אבא שלהן, הן חוות משבר קשה והן נאלצות לעשות עבודה עצמית מאוד קשה כדי לשמור על התא המשפחתי שממנו הם התאכזבו לאור הציפיות הראשונות שלהן".
שולמית מתגוררת כיום בקיבוץ מעלה גלבוע ומשייכת את עצמה לקצה השמאלי-ליברלי של הציונות הדתית. במהלך הראיונות השונים שערכה, היו לה מפגשים מעניינים עם ילדים ומשפחות רבנים מהזרם שלכאורה רחוק ממנה, זה השמרני-חרד"לי.
האם היו לך דעות מוקדמות, על רב זה או אחר, שהשתנו בעקבות שיחותיך עם ילדיו?
"ראיינתי באחת הפעמים בת של רב מאוד מפורסם המשתייך לזרם השמרני של הציונות הדתית. היא בחרה לקיים את המפגש, כפי שרבים מהמרואיינים ביקשו, דווקא בבית הוריה. בזמן הראיון אביה היה בבית לבדו וזה יצר מפגש מאוד מרתק. הוא החל להתעניין בי ובמחקר שאני עושה והחל לשאול על אבא שלי שהוא לא אחד הרבנים שהיה מהמזוהים עם הדרך שלו, אבל הוא גילה סקרנות מאוד גדולה כלפיו.
לדבריה, המפגש הזה כמו אחרים עזרה לה "לראות את העולם שבו הם חיים ואת המורכבות הגדולה והעומק של החיים שלהם. זה עזר לי לראות אותם קודם כבני אדם. אני יודעת שלכולנו יש תבניות וסטריאוטיפים בראש אך המפגש הזה והמפגשים בכלל עם אנשים שאני פחות נפגשת בשגרה גרמו לי להתקרב אליהם הרבה יותר".
לדעתה, מפגשים מעין אלה עשויים להקהות את ההבדלים והמתיחות שנוצרה בין הקבוצות השונות במגזר הסרוג, "בציונות הדתית נוצר מעין ניכור בין חלק מהזרמים וההשקפות והמחקר הזה עזר לי לחדד את ההבנה שגם מי שלא מחזיק בהשקפת עולם דומה לשלי הוא אדם חושב ומעמיק שמבסס את עולם הערכים שלו על בסיס רחב".
קיציס ואביה ביום חתונתהצילום: באדיבות המצולמת
ד"ר שולמית קיציס, המלמדת באוניברסיטת בר-אילן ומשתתפת בהצגות של תיאטרון הרחוב 'פלייבק', ניגשה למחקר ובהמשך כתבה את ספרה כשעל גבה היא נושאת בעצמה את התואר 'בת של רב'. אביה הרב שמעון גרשון רוזנברג, או כפי שהיה ידוע בכינויו הרב שג"ר, לימד במשך שנים בישיבת הכותל, לאחר מכן עמד בראשות הישיבה הגבוהה מקור חיים. הרב שג"ר גם היה ממקימי ישיבת שיח יצחק שבאפרת בשנת 1996 ובראשה עמד עד מותו בשנת 2007, כארבעה חודשים לאחר שחלה בסרטן.
אביה של שלומית נחשב לדמות רבנית שונה בנוף הציונות הדתית והיו לו מאפיינים חסידיים ופוסט מודרניים. בתורתו הוא שם דגש לא רק על ההיבט הכללי והלאומי, אלא על הצד הרוחני הפרטי. מבחינה פוליטית הוא התנגד לנסיגות משטחי יש"ע ובמקביל להכרה בכיבוש כמשחית וובצורך בהסכם שלום. באחת הפעמים הוא העיד: "אינני מגדיר את עצמי כימני או כשמאלני, אלא כענייני".
איזה חוויות יחודיות היו לך כבת של רב לעומת בנות אחרות שאבא שלהן עבד בבנק או שהיה מהנדס?
"אצל אבא שלי הייתה מעין חרדת קודש. היה לו את חדר העבודה שלו שבו הוא למד הרבה מאוד זמן, ולהיכנס לחדר של אבא זה היה סיפור רציני כי בעצם הפרעתי לו באמצע דבר מאוד מאוד חשוב. אני זוכרת שכשהייתי בת 14 היה לי חשוב לחזק את הקשר איתו, שלא היה כל כך קרוב, לא מעט בגלל חרדת הקודש הזו. אני זוכרת שעשיתי עם יועצת בית הספר סימולציות כיצד לפנות ולדבר עם אבא שלי על מה שרציתי ואז נכנסתי לחדר שלו ואמרתי לו במאמץ עצום שאנחנו לא כל כך בקשר ושחשוב לי שנדבר יותר. ומה שהוא אמר לי זה שכשאני מגיעה הביתה חשוב לו שאני אומר שלום. זה מוסס לי את כל מה שבניתי ואז הבנתי עד כמה היחסים עם אבא שלי מורכבים.
אבא שלי היה שקוע מאוד בלימוד ובעיסוק בדברי רוח מה שמאוד הקשה את היחסים הפשוטים והרגילים איתו כפי שאלוי קיימים בין אב לבתו מן השורה. מצד שני העיסוק הזה שלו ברוחניות גרם לי לשאוף מאוד לפיתוח העולם הרוחני שלי. אני תמיד חיפשתי ללמוד ולהתפתח בהיבט הזה ואני חושבת שזה דבר חשוב שאין לכל אדם".
בשנת 2012 יצר הרב מרדכי ורדי את הסרט "לרדוף אחרי הצל", שעסק בחייו של הרב שג"ר. במהלך הסרט הוא התלווה לבתו שולמית שנסעה לראיין למחקרה את הבן של רב הישוב תקוע המנוח, הרב מנחם פרומן ואת בנו של ראש ישיבת "מקור חיים", הרב דב זינגר.
"אבא בא מבית שהם ארבעה בנים [...] סבתא לימדה את הבנים את הכל [...] הם בישלו, הם ניקו, הם עשו, הם תפקדו בבית [...] כשההורים שלי התחתנו – אבא לימד את אמא לבשל [...] מאז שהוא עבר [לכהן כרב עיר] אמא לא מרשה לו [...] אמא שלי אומרת 'מה, רב עיר, לא כבודו, מישהו יכנס וימצא אותו במטבח'". (רבקה, בת 43).
גיבורי ספרה ומחקרה של קיציס הם ילדי הרבנים ובמידה מסויימת דמויות המשנה הם אבותיהם הרבנים. עם זה, לא פעם נדמה שמי שנושאות בתפקיד הגיבורות 'הטרגיות' בכל קלחת היחסים שבין הרב לילדיו, אלו נשות הרב.
מה מקומה של אשת הרב בכל המורכבות הזו, גם כ-'אשתו של' וגם כאמא?
"על האמא הרבנית היה מוטל בעיקר הנטל הרוחני והציבורי והיא זו שנשאה בנטל הבית והמשפחה. הדבר המעניין מאוד בסוגיה הזאת זה שלמרות שהיא הייתה הרבה יותר נוכחת בבית ובחיי הילדים, הילדים דווקא נשאו עיניים והעריצו את האבא עד כדי כך שהיה להם יחס מסויים של זלזול כלפיה. הם שיבחו אותה על הארוחה החמה שהכינה ועל החום והאהבה שהרעיפה עליהם, אך אף אחד לא העריך אותה כאשה מעוררת השראה בפני עצמה וכדמות רוחנית וחינוכית".
מישהו תיאר לי את אבא שלו הרב כ-'איש חינוך' ואת אמא שלו שעסקה בחינוך כ-'מורה'. כשהאמא הציעה לילדים שלה ללמוד איתם בחברותא, למרות שלחלקן היה ידע גדול מאוד זה לא התקבל בטבעיות. כשהאמהות היו שוקדות על הכנת שיעור או דבר תורה זה עורר לפעמים אצל הילדים גיחוך מכיוון של שמבחינתם כשאבא שלהם היה ניגש לומר דבר תורה הוא לא היה מתכונן כל כך הרבה, אלא חושב תוך כדי העליה לבמה מה להגיד ורק ברגע שהיה מנשק את ארון הקודש ומסתובב לקהל היה נסגר על הנושאים שעליהם הוא מתכוון לדבר".
קיציס מציינת כי לא פעם אם המשפחה ספגה עלבונות וזלזול מצד הילדים ולא תמיד האב, שהיה מודל חינוכי לאנשים רבים, הגיב על כך, "האמהות שילמו מחירים מאוד כבדים לא מעט מאחר והן היו עושות את העבודה השחורה והיו דואגות מפני מה יגידו ואם הייתה תקלה או בעיה תמיד האשימו אותה. חשוב לציין שהיו לא מעט אמירות שות ומזלזלות כלפי האמהות ולרוב זה לווה בשתיקה מצד האבא".
דבר נוסף שהיא מדגישה שאפיין את הנשים במשפחה של רבנים היה נושא החסד, "בכל מה שקשור היה ליחסים בין אישיים וטיפול בנזקקים וכדומה, אשת הרב היא זו שטיפלה בדברים הקטנים לכאורה והפנימיים ואילו האבא פרץ יותר החוצה".
טווח הגילאים של המרואיינים למחקר היה בין 25 ל-65. למרות זאת, לפי ניתוחה של ד"ר קיציס, מבטם של הילדים על האמא היה דומה מאוד, "היו אז ויש היום רבניות ונשות ציבור, אגב גם מהציבור השמרני, שמעבירות שיעורים ועומדות המרכז הבמה, אבל עדיין יש את האבא שהוא 'הרב האמיתי' ויש את הרבנית שהיא עדיין נחשבת כמה דרגות מתחתיו".
"יש לנו ככה איזה מין כאלה מיתוסים כאלה בבית (מגמגם) [...] כשהיה צריך אותו הוא היה מופיע [...] זה כמו ככה כל מיני סיפורי ניסים כאלה (צוחק), לפעמים גם באופן לא הגיוני, בכל מיני מקומות [...] אתה פתאום נתקע נורא באיזשהי צרה גדולה, ופתאום, פתאום הוא שם, אבא שלי פתאום מגיע ומסדר את זה ופותר את הבעיה. סתם, לא, זה רק כאילו כזה... (צוחק) זה התגלויות כאלה... סתם, לא, זה האמת זה מצחיק, גם כשאנחנו מספרים את זה אנחנו צוחקים, זה לא באיזה... אבל זה ההרגשה, זה היתה ההרגשה, שהוא בנאדם מאוד חזק, הוא גם, בתפיסה שלנו, הוא גם חכם, גם יודע, גם נמצא, גם שולט במה שקורה ומסדר ומסובב... הוא אבא כן, כמו אבא שבשמיים (נושא עיניו למעלה). באמת, מין אבא כזה כל יכול" (איתמר, 35).
היה הבדל ביחסים שהיו לאבות הרבנים על בניהם לעומת בנותיהם?
"האבות הרבנים השקיעו בחינוך התורני הרבה יותר בבנים מאשר בבנות. היה רב אחד מוכר שנהג ללמוד עם הילדים שלו מגיל צעיר ועם הבנות הוא לא הקפיד על זה כלל. בנוסף היה גם רב גדול מאוד אחר, דווקא מהזרם היותר ליברלי, שנהג לבקר את ילדיו בישיבה מספר פעמים בשבוע וללמוד עימם ולבנות הוא הקדיש רק את השבת". לדבריה, הגישה הזאת יצרה לחץ גדול מאוד על הבנים, "הייתה ציפיה שהבנים ימשיכו את מורשתו של אביו הרבה יותר מהבנות. הייתה להם אחריות גדולה יותר. האיסורים שהשיתו על הבנים היה גדולים יותר מאשר על הבנות שלהן הייתה יד חופשית הרבה יותר".
נושא המגדר ביחס לקשר שבין הרב לילדיו העסיק אותה מאוד כבר מילדות והיווה עבורה נקודה כואבת, "אני יכולה להעיד שגם אבי השקיע הרבה יותר באחי מאשר בי. אני זוכרת שבנסיעות הארוכות אבא היה לומד משניות עם אחי והוא מאוד סבל מזה והיה משתנק ודומע ואבא היה כועס וצועק, ואילו אני שכל כך השתוקקתי ללמוד עם אבא לא זכיתי לזה".מצד שני היא מקפידה לציין, "לא היה לי את הכעס והלחץ הזה שאחי חווה".
נראה לך שבעוד נניח עשרים שנה תכתבי את 'דמות דיוקנה', על היחסים של ילדים עם אמהותיהם הרבניות?
"בהחלט כן. יש היום נשים רבות שלומדות ונחשבות תלמידות חכמים ויש להן מעמד בעולם התורני וההלכתי ואני חושבת שספר כזה הוא בהחלט בגדר המציאות". עם זה היא בטוחה שספר כזה אם יצא לאור, "יהיה מאוד שונה. להיות אשה בסטטוס של רבנית ואשת ציבור זה דבר אחר מאשר גבר מכיוון שאשה לא יכולה להתנתק באמת מהבית. אשה מחונכת מגיל צעיר לפיתוח היחסים האישיים. סיפרה לי תלמידת חכמים גדולה, שהיא גם בת של רב, שגם אם יציעו לה להיות ראש מדרשה זה לא יהיה כמו שאבא שלה היה ראש שיבה מכיוון שהילדים שלה עדיין בבית והיא לא באמת יכולה לעזוב. במימד ההורי שלה יש הרבה יותר רגישות ורכות שלא יאפשרו לה להתנתק ולצאת החוצה ולהיות מעט חסרת רגישות כפי שרב לפעמים יכול להרשות לעצמו".
לסיום היא אומרת שאחד הלקחים המשמעותיים שהיא לקחה ממחקרה זה " שגם הרבנים הגברים צריכים להסתכל פנימה ולגלות מעט יותר רגישות כלפי 'עניי עירם', כלומר הילדים ובני המשפחה ואלה דברים שכבר אמרו בעבר רבנים כמו הרב יובל שרלו והרב חיים נבון וזה בהחלט מסקנה בולטת שעלתה בספר ובמחקר שעשיתי על ילדי הרבנים".
"מבחינתי הרב – הוא הולך לשירותים והוא מתקלח, והוא כמו כולם, מה שהרבה פעמים תלמידים נוטים לחשוב שהרב הוא משהו מעבר לזה. אני חושב שדבר ראשון ראיתי אותו. אתה רואה אותו עם בגדי עבודה, אתה רואה אותו שוטף כלים, אתה רואה אותו יוצא מהמקלחת [...] אני חושב שגדלנו בצורה טבעית בסופו של דבר. אני למדתי ב[שם ישיבה], אם פתאום הייתי פוגש את הרב [שם ראש הישיבה] בטיול עם בגד ים בגולן [...] הייתי אוכל את זה טוב, כי הייתי מייד משליך ואומר 'טוב, מה אתה רוצה – זה כמו אבא'" (משה 32).