בחודשים האחרונים מתנהל דיון על מקומה של התורה בעולמה של הציונות הדתית. המתדיינים כולם מסכימים שהציונות הדתית אינה מעריכה דיה את התורה ולומדיה וחלוקים ביניהם בשאלת הסיבה וממילא גם בשאלת הפתרון - אחד סבור שהבעיה היא בחינוך, שני תולה זאת בתקצוב ושלישי בהערכה החברתית. הפתרונות נעים מתרומות לקרן תמיכה באברכים, ועד הקמת "אוקספורד לתורה", ולענ"ד יש כאן החמצה גדולה של הנקודה.
עולם הישיבות, בחלקו הגדול, מתנהל כשלנגד עיניו האידיאל של "תורה לשמה". לימוד תורה מעמיק, ללא תמורה וללא מטרה. לימוד לשם הלימוד. יש בו מעט לימוד "פונקציונאלי" - לשם הוראת הלכה, רבנות או דיינות, אך רוב הלימוד עוסק בסוגיות תאורטיות לחלוטין, והפלפול הוא חידוד מן הסוג שכינתה הגמרא "למיעל פילא בקופא דמחטא" (להכניס את הפיל בקוף המחט). האדם השלם הוא התלמיד החכם העוסק ב"תורה לשמה". כל האחרים, פחותי מעלה ביחס אליו. זהו האידאל של ישיבות וולוז'ין וליטא, והוא אומץ באהבה ע"י העולם החרדי, לפחות זה האשכנזי.
אל מול הערך החשוב של "תורה לשמה", חרתה הציונות הדתית על דגלה ערך אחר - "תורת חיים". לא תורה תיאורטית ומנותקת, אלא תורה רלבנטית ומחוברת. לא לימוד לשם הלימוד, אלא לימוד המשפיע על החיים. לא פלפול מופשט אלא עיון הלכה למעשה. האידאל שלה איננו הצמחת "תלמידי חכמים" אלא העמדת "בני תורה". ציבור שהתורה היא נשמת אפו, שפתו ואורח חייו, אך לא ה"מקצוע" שלו. אדם שהתורה מנחה אותו ברמה הקיומית בעבודתו, בביתו ובכל אורחותיו. האברך בשיעור ט', עוסק אמנם בתורה לשמה ועל כך נאה לשבח (בהנחה שלקבל שכר על לימוד תורה עדיין נחשב "לשמה"), אך תורתו איננה "תורת חיים". הוא עסוק בהוויות אביי ורבא ובלימוד שהוא "מעין העולם הבא", ולא בהוויות החיים ובקשיים של העולם הזה.
אם בעולם החרדי פירוש המושג "תורה ועבודה" היא שאדם יעבוד את המינימום הנדרש כדי שיוכל ללמוד, הרי שבציונות הדתית המושג "תורה ועבודה" מבקש לכונן מציאות שבה גם העבודה היא חלק מהעיסוק בתורה.
דומני שזהו האתגר הגדול של עולם המכינות הדתיות. לא תורה של "בדיעבד" לאלו שאינם מסוגלים או אינם מעוניינים להפוך לתלמידי חכמים העוסקים בתורה לשמה בעולם הישיבות. אלא תורה של "לכתחילה", המבקשת להכין את האדם לחיים, לגעת ביומיום שלו ולהשפיע על כל עיסוק שבו יבחר. לא לימוד "תורה לשמה" אלא הכוונה ל"בכל דרכיך דעהו".
קולות הקינה אודות ירידת קרנו של לימוד התורה ועל מיעוט אברכי המשי במקומותינו, אף אם יש בהם מידה של אמת, הם אימוץ נרטיב חרדי וזניחת ערכיה של הציונות הדתית, שביקשה לכונן חברה שלמה של בני תורה, ולא חברה שאינה אלא מערך תמיכה לקומץ של תלמידי חכמים.