באופן כמעט פבלובי הגענו לערב יום כיפור ונקלענו לסערה צפויה בשאלת השידורים ביום הכיפורים. יש שיאמרו כי מדובר בדיון מהותי , יש שיאמרו בדיון יחצני בכל מקרה מדובר בדיון צפוי.
השאלה המהותית היא גבולות ההתערבות של הממלכה ברשות היחיד. המצדדים בחוסר יכולת לאפשר הזמנת שידורים ב VOD טוענים שהדבר פוגע באופיה היהודי של מדינת ישראל ורגשות חלק מהציבור ביום הכיפורים.
כמי שהוא 'קהל פוטנציאלי' לפגיעה המדוברת אני לא מצליח להבין את הסערה. אני לא מכיר אדם דתי אחד שנפגע ממה שיעשה מאן דהוא ברשות היחיד שלו, ולבטח במציאות בה גם אם תחליט המדינה להגביל את השידורים, לא יהווה הדבר סגירה מוחלטת וניתן יהיה להזמין סרטים ותוכניות באמצעות האינטרנט.
גם אני מעדיף שכל עם ישראל יפקוד את בתי הכנסת ביום הכיפורים ולעסוק בבקשות מחילה מבן אדם לחברו. במבט מפוקח אומר שלא כך פני המציאות. מה אנחנו מעדיפים שאותם אלו שחשבו לראות סרט בחדרם יעלו על קורקינט חשמלי , יסכנו את עצמם ויפגעו בפהרסייא? אנחנו מעדיפים את הפרהסייא הווירטואלית על פני הפרהסייא הממשית?
חדר הטלוויזיה של חלק מעם ישראל מעניין את הממלכה ? והמטבח שלהם לא? נכון להציב גבולות בין דמותה האמיתית של מדינת העם היהודי לבין מאבק יחצני על כאילו דמותה היהודית של מדינת העם היהודי.
אני כלל לא מצליח להבין את הסלקטיביות בדאגת הממלכה לדמותה היהודית של המדינה ולרגשות של שומרי המסורת.
איפה ההתערבות הממלכתית בשאלת הסדרת מעמדה ומקומה של השבת ? אלפים עובדים בשבת בניגוד לרצונם והמדינה שותקת. קיימת אמנה אמיצה , אמנת "גביזון-מדן " , המסדירה את כל המחלוקות סביב מעמדה של השבת. אף לא אחד פועל להפוך אמנה זו לחוק. מדוע?
אז מה נקבל על עצמנו רגע אחרי שנכנסנו כולנו לשנה חדשה ? שנזכה להתמודד בהצלחה עם מחלוקות יסוד מתוך עיסוק במהות גם אם הדבר מצריך משאבי חומר ונפש גדולים יותר.
הכותב מרצה במחלקה לתקשורת באוניברסיטת "בר אילן"