השבוע אנחנו מביטים בתסכול בכרוניקה של מוות ידוע מראש. צופים בחוסר אונים באומה שמנהיגיה מטקסים עצה, מה תהיה תמונת ניצחון עבורם. 150 הרוגים? 200? לכמה מבני עמם צריך לגרום להיהרג, כדי שיחשב המבצע להצלחה?
חוסר האונים שלנו במקרה הזה, אינו צבאי או מדיני. חוסר האונים הוא מפני שאינך יכול להיות תאב חיים עבור אויבך יותר ממה שהוא חפץ בהם בעצמו. לקדש עבורו את החיים שלו.
אבל את האבחנה הזו צריך לומר ולחדד. לא כדי לרומם את עצמנו ולא כדי להתנשא על העם השכן, אלא בעיקר כדי לא להתבלבל. לזכור שהעם שלנו מוכן להשקיע מאמצים על אנושיים עבור חייל אחד, למסור את הנפש עבור שלושה נערים, לא לנוח ולא לשקוט עד שישיב את אברה אחינו חי אלינו.
עם שנלחם להביא את בניו לקבורה לא מפני שהוא מקדש את המוות, אלא מפני שהוא מייקר כל כך את החיים. מקדש את צלם אלוהים של הדר ואורון שמסרו את נפשם כדי לקיים כאן חיים, את החיים של המשפחות שלהן, שלפני שיובאו יקיריהם לקבר ישראל אינן יכולות להניח רטייה ראשונה על הפצע, לנסות להתחיל ולהחלים. את החיים של כולנו שאינם שלמים בלעדיהם.
משפחת גולדין קראה באמירה שכולה ערכים ואחריות "לעשות הכל אבל לא בכל מחיר". השיחה על המחירים שנכון לשלם, היא מהדיונים החשובים והעקרוניים בחברה שלנו. יש בה דעות שונות ולעיתים מחלוקת עזה. אך לא על המחלוקת מתו תלמידי רבי עקיבא בימי ספירה אלה. מחלוקת היא נשמת אפה של החברה שלנו. הם מתו בגלל הניתוק והניכור, בגלל חוסר הכבוד, החותר תחת קדושת החיים עצמם.
בימים אלה, כשאנחנו קרבים מול סיני, חונים לקבל תורה "כאיש אחד בלב אחד", כשעומדות אתנו הנשמות כולן, מי שהיה ומי שעתיד להיות, עלינו לחוש איש את כבודו, את כאבו, את קדושתו של אחיו, שומה עלינו לפעול בכדי להשלים את השורות, איש בל ייעדר
הכותבת מלמדת תלמוד והלכה במדרשות נשמת ומתן.
קראו את כל הטורים שנכתבו על ידי נשות הציונות הדתית למען שלושת החטופים
הרבנית רחלי שפרכר פרנקלצילום: באדיבות המצולמת