11 שנה למותו של רועי קליין הי"ד: "הכי קשה להסביר להם כמה היית מצחיק וכמה אהבת לצחוק"

המיתוס סביב הקצין שקפץ על רימון במלחמת לבנון השנייה רק התעצמה עם השנים. חבר ילדותו, המלמד היום במכינה בעלי, מנסה לספר בפרספקטיבה של יותר מעשור על הקצין והאדם שהכיר ועל המשימות שרועי השאיר לנו

חדשות כיפה הרב נתנאל אלישיב 25/07/17 11:59 ב באב התשעז

11 שנה למותו של רועי קליין הי"ד: "הכי קשה להסביר להם כמה היית מצחיק וכמה אהבת לצחוק"
רועי קליין, צילום: מתוך דף הפייסבוק של הרב נתנאל אלישיב

היה זה יום ארוך, בלעדיך חבר

רועי, אחת עשרה שנים חלפו מאז שהבאנו אותך לקבורה כאן, ועשר שנים מאז הפעם האחרונה שהתבקשתי לשאת דברים בהר הזה, שגבורה ודמעות והקרבה וכאב ועוז וצער ספוּגים בו.

מאז שנלקחת מאתנו, אני משתדל לא לשמוע שירי פרידה מחבר. את "אנחנו שנינו מאותו הכפר" אני מזהה כבר מהצליל הראשון של הפתיחה וממהר לכבות.

אבל לפני כמה שבועות שמעתי שיש איזה שיר ששבר את כל שיאי ההשמעה בעולם, ומכיוון שלא ידעתי שזה שיר פרידה, לא כיביתי את הרדיו בזמן, כך שלא הצלחתי להימנע מלשמוע את הפזמון החותך:

It’s been a long day without you, my friend,

And I’ll tell you all about it when I see you again.

We’ve come a long way from where we began

Oh, I’ll tell you all about it when I see you again.

היה זה יום ארוך, בלעדיך חבר,

ואספר לך עליו, כשנשוב ונתראה.

דרך ארוכה עברנו, מאז המקום שבו התחלנו,

ואספר לך עליה, כשנשוב ונתראה.

כן, הזמן טס, מבהיל כמה מהר הוא טס. הרבה השתנה, לפעמים נדמה שהכול השתנה, ורק החור שנפער בלבנו עם נפילתך לא משתנֶה, הוא שם על מנת להישאר.

מהיכן להתחיל? אולי מכך שלפני שנה-שנתיים החלפנו קידומת במניין שנותינו. בשנים הראשונות עוד יכולנו להדחיק, הרי לפעמים לא רואים חבר במשך זמן ממושך, אבל בחלוף אחת עשרה שנה, כשהלובן כבר מתחיל להיזרק בשערותינו ולחלק מהחבר'ה יש כבר ילדים שמסיימים תיכון, ולעומת כל זה אתה, רועי, נשארת בן שלושים, כְּאֵבנוּ רב והשאלות צפות: איך היית נראֶה היום? כמה ילדים היו לך? האם עדיין היית בצבא? מח"ט גולני, כפי שחזו רבים ממפקדיך? מה היית אומר על כל מה שקורה בעם ובמדינה? ובאיזה כיוון היית מתחדש בבית המדרש?

בינתיים, העץ שנטעת בַּחָצַר ביתך בשכונת היובל גדֵל. חשוב מכך – שני בניך גדלים אף הם. בשנה האחרונה זכינו להשתתף בשמחת בר המצווה של גלעד, וכשהוא קרא בתורה, מתוך הספר ששרה זכתה לכתוב לעילוי נשמתך, לרגעים הרגשתי שאני שוב בבית הכנסת 'יבנה', הישן והטוב, עם מאווררי התקרה המשולשים וספסלי העץ החורקים, שומע אותך קורא את פרשת 'ואתחנן'. את כל התורה קראת, מ'בראשית' ועד 'לעיני כל ישראל', תמיד בדייקנות ותמיד ברהיטות.

כבר השלימו את כל הכרכים של פירוש 'שוטנשטיין' לתלמוד ונוספו כרכים לסדרת 'פניני הלכה', את זה בטוח היית שמח לשמוע.

הפערים האידיאולוגיים בתוך הציבור הדתי שבו גדלנו ובכלל החברה הישראלית הלכו והתרחבו, אנחנו מנסים לגשר עליהם, לא בהצלחה יתירה.

גם נדמה שתחושת הגודל של עם נגאל ומדינה שמוכרחים להירתם למענה בכל כוחנו, תחושה זו שאפפה את נעורינו והניעה אותנו לפעולה, נחלשת.

אז, לפני חצי יובל שנים, בסניף, ואחר כך במכינה ובישיבה – הכול היה חשוב, הכול היה גדול, כל כך הרבה אידיאליזם וערכים ספגנו שם, ביחד עם שמחת חיים ורוח נעורים שובַבה.

אבל הרי כבר אמר לנו החכם מכל אדם:  "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל זֶה" (קהלת ז י), והרי גדלנו גם על דברי חז"ל – "אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶּךָ – אמר ר' זעירא: אם נזדקנה אומתך עמוד וגדרהּ" (ירושלמי, ברכות פרק ט).

ואולי העיסוק בשגרת החיים הוא בעצמו התקדמות בתהליך גאולת ישראל, אולי אנחנו מספיק גדולים, חזקים ומבוססים כדי להתפנות יותר לכל מה שמסתתר מתחת למכסה המנוע של המדינה וזקוק לטיפול.

אחת עשרה שנים חלפו, ועדיין כולם רוצים לשמוע עליך, רועי, משנה לשנה המיתוס גדֵל ובמקביל לכך הזיכרון הממשי הולך ומיטשטש.

הכי קשה להסביר להם כמה היית מצחיק וכמה אהבת לצחוק. כשיוצא לי משהו שנון ואנשים צוחקים, לפעמים אני אומר בשקט: "זה לא אני, פשוט היה לי מורה טוב". את שמו של המורה אינני אומר, כי היום "רועי קליין" נעשה לשם שמתקשר רק לדברים כבדים ורציניים, לא לצחוקים, אבל כשיש משהו מצחיק באמת אני עדיין אומר לאשתי – "חבל שקליין לא כאן, הוא היה יודע להעריך את זה".

על מה אני כן מספר להם? בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מדגיש יותר ויותר את ממד הבחירה באישיותך.

הבחירה החופשית היא כל האדם.

נאמר בפרשת 'כי תבוא': "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים כט ח), ואומרים חז"ל: "אל תקרי 'ועשיתם אֹתָם', אלא ועשיתם אַתֶּם" (סנהדרין צט ב), אתם בבחירתכם בונים את מי שאתם, מפסלים את אישיותכם באינספור הנימים הדקים שבהם מתחברים ומתרקמים השכל והרגש, הרצון והדמיון. איני מכיר דוגמה טובה יותר לכך ממך, רועי.

כשהכול התנקז לאותה בחירה אחרונה, לאותה ברירה אכזרית שרק מתי מעט בהיסטוריה האנושית עמדו בפניה, בחירתך לא נעשתה בחלל הריק, אלא היא באה על גבי שלושים שנים של בחירות קשות, שלושים שנים שבהן בחרת לפסוע בְּשְׁבילים שרק מעטים פסעו בהם.

מאז ילדותך וּנעוריך היינו עדים לכך שכוח הרצון שלך הולך ונבנֶה, מתחדד ומתחשל, תמיד העדפת לאתגר את עצמך, לבחור בדרך הקשה, עד שהגעת בהמשך הדרך לרמות הגבוהות ביותר של הבחירה בטוב.

בחירתך ללכת בדרך התורה בגדלות ובמסירות נעשתה בדרכך המיוחדת. דווקא בָּגיל שבו הזיקה של רבים מתחילה להיחלש, פתחת מבערים והמראת בכל פעם לגבהים חדשים. וגם את זה בחרת לעשות בצניעותך האופיינית. רוב האנשים שפגשו אותך באותן שנים לא הבחינו בשינוי העמוק שחוללת בעצמך, וכך אהבת את זה.

גם בחירתך להקדיש את מיטב שנותיך להגנה על המדינה לא באה מכוח האינרציה. אחרי שהיית סמ"פ השתחררת, היית אזרח, כבר היית רשום ללימודים בטכניון, אבל אז חגי (מרדכי) קרא לך לחזור, כי כשהוא חיפש מ"פ נחוש ויצירתי שיבנה קומה חדשה בפלוגת ההכשרות של 'אגוז', כולם אמרו לו שהמועמד המתאים ביותר כבר לא בצבא.

חגי קרא לך לדגל, הקשבת לו, אבל לא החלטת בו במקום, אלא שקלת, לעומק ובעיון, תמיד הכול היה אצלך מתוך עומק ועיון, ורק כעבור כמה ימים – בחרת בזה.

ובקרב עצמו, בבינת ג'ביל, עוד לפני הרימון, כשהכוח של מחלקת החוד נלכד בין שתי חומות בשטח נחות, לא היית בקו האש, היית מאחורה, מוגן. בחרת להיכנס לשם. וכך ניתח את בחירתך המפקד שהערצת ושכל כך העריך אותך, צ'יקו תמיר:

"לא הופתעתי מכך שהוא בחר לעשות את הדבר המפתיע. השאלה שמעניינת אותי היא מה גרם לו להגיע לאותה חצר. צפיתי בו בתרגילים רבים, ראיתי איך הוא מתפקד, הכרתי את יכולתו לקרוא שטח, ולאור כל זאת – אני משוכנע בכך שהוא ידע שהוא נכנס לשטח נחות... מדוע הוא רץ לשם? אני יכול רק לשער שהוא חשב שאם הוא לא יגיע לשם במהירות, עלול להיגרם אסון כבד לכוח שנתקע שם.

במובן מסוים ההחלטה לרוץ לשם הייתה קשה יותר מההחלטה להישכב על הרימון, כי היה לו הרבה יותר זמן לשקול ולהחליט. הוא יכול היה למקם חיפויים או להמתין להגעת כוחות שריון מסייעים, אבל הוא בחר להתערב מיידית... גם זו החלטה שרק מפקדים מעטים היו מסוגלים לקבל במצב כזה. הרי הוא ידע שהסיכויים שלו להיפגע גבוהים."

כן, היה זה יום ארוך, בלעדיך חבר, ומה נותר לנו? לנו נותר להעביר הלאה את המורשת, לנו נותר לשמור על מדינת ישראל,

ובעיקר נותר לנו לחיות חיים ראויים להקרבה שלך ושל שאר גיבורי ישראל, חיים ראויים במובן האישי והציבורי גם יחד.

העמידה המתמדת מול זיכרונך שינתה אותנו, קהיליית חבריך, מכריך ומוקירי זכרך. קריאת ה'שמע' שלנו היא אחרת, סדר העדיפויות ותחושת הפרופורציה שלנו שונים, המחויבות שלנו רבה יותר, הבנת האחריות עמוקה יותר. "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" (קהלת ז ב).

רועי אהוב שלנו, נמשיך להשתדל לתת אל לבנו.

                              הכותב הוא ר"מ במכינת 'בני דוד' בעלי

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן