חדשות כיפה

למה צריך לחכות לרצח כדי לאשר ישוב?

בעקבות אישור הממשלה להסדרת הישוב חוות גלעד, רבקה שמעון חושבת על כל מה שעברנו בדרך ומקווה שהישועה תבוא בדרך אחרת

רבקה שמעון

רבקה שמעוןצילום: באדיבות המצולם

לפעמים המשיח בא ביגון ולפעמים הוא בא בשמחה.
בתי, את בוכה או צוחקת! מתנגן לו השיר על הילדה בגבול הצפון, אצלי בלב.
האם אני בוכה או צוחקת.

בשבוע שעבר התקיימה הנחת אבן פינה לבית חדש בישוב אמציה -כרמי קטיף. אחרי שתים עשרה שנה, ביתם של בננו יוסי ומיטל כלתנו, העקורים מהישוב קטיף. שהחיינו!

היום אישרה הממשלה את הישוב חוות גלעד, שאותו הקימו איתי ובת ציון זר – חתננו ובתנו, ומסייעים להם במלא המרץ גם בננו יהודה ואילנה כלתנו.  בשני הישובים, אמציה וחוות גלעד, ילדים גיבורים שנושאים בעול הקמת ישוב בישראל. עשויים ללא חת. ה' ישמור עליהם.

ואני, מה אני? סבתא מאחורי הקלעים. תומכת, מסייעת, מבשלת, אופה. עוזרת עם הילדים. מכבסת כשאין מים וחשמל. מהווה תחנת עצירה בדרך , להניח את הראש ולהתאושש. לא תמיד יש לי כוח ולא תמיד אני יכולה. אך תפילותיי תמיד איתם.

למודת פינויים אנכי, כבר, כמה? מעל שלושים וחמש שנה. גם הטרור הכה בי, כשדודי האהוב, דוד מוישה, אח של אמי, הי"ד, נרצח למרגלות הר הזיתים. עוד לא שמענו אז על אינתיפאדה.
עברתי את הפינוי של הישוב קצר המועד, חצר אדר, בתקופת הנסיגה מסיני . עברתי את הפינוי מהמוטל בימית. עברתי את הפינוי בגוש קטיף. בכמה לוויות של נפגעי טרור לקחתי חלק, אינני רוצה לזכור.

עמדתי מן הצד דומעת בראותי הריסת בתים, הריסת מבנים, כוחות משטרה וצבא מפעילים כוח זרוע על אחיהם מישראל. זה נורא בעיני!  מכל מלמדי השכלתי ומילדי יותר מכולם. את האחיזה הבלתי מתפשרת. את העיקשות. את אורך הרוח, את החתירה הלאה.
אני עומדת היום משתוממת.  באחת הלוויות של נפגעי טרור עמדה לידי יעל זר, המחותנת. אמרתי לה: "יעל, תעירי אותי כשהמשיח יבוא".
נתנה בי מבט ואמרה לי: "למה שתהיה לך הפריבילגיה הזו"!

היו מחכמינו שהעדיפו לא לחיות בדורנו. אמרו לעצמם: "ייתי, ולא אחמיני""- שיבוא (המשיח) ואני לא אראה אותו. לפעמים, מפונקת שכמוני, בא לי לעצום עיניים, להיכנס מתחת לשמיכה. תעירו אותי כשהוא יבוא. אבל אינני מחכמי התלמוד, ואף אחד לא שאל אותי. אז אני כאן.
והיה מי שאמר: שיבוא, ואשב בצל גללי חמורו. אנשים גיבורים!

כן, אנחנו דור שאוכל הרבה קש. כשראיתי דחפור קובר בתים בחולות ימית, לא ידעתי את נפשי מתדהמה.  לא יכול להיות שזה מתרחש פה בארצי ההולכת ונבנית. ואני הרי גדלתי ברמת גן, עיר שצמחה מתוך חולות.  איך יתכן!!?

הרצח של הקדוש, הי"ד, גלעד זר היה מכה נוראה. הרצח של הקדוש , הי"ד, רזיאל שבח, נפל עלינו כרעם ביום בהיר. למה?  איננו יודעים את התשובות לכל השאלות ויש דברים שמן הסתם אפשר  היה למנוע. 
והנה צומחת לה ישועה פתאום. כמו אור מאיר מתוך החשיכה.
בית חדש  צומח בישוב עקור ופה מאשרת ממשלת ישראל ישוב שהוקם בייסורים רבים.
הגאולה צועדת לפעמים עקב בצד אגודל. לפעמים היא מאירה וזורחת פתאום.
יהלומה, יהלומה! ארצנו הנחמדת, ארצנו הנעימה! אלמנה יגעה, מחבקת את בניך השבים אליך.
עם שבע מרורים ועייף. לפעמים אני שואלת את עצמי, איך תבריא, איך תחזור להיות אתה, עם אמיץ שלי? 
אינני שלימה עם האקסיומה, שרק מתוך הסבל והייסורים צומחת ישועה. למה לחכות לשואה כדי להקים מדינה? למה לחכות לרצח כדי לאשר ישוב או שכונה?

אני ממתינה בציפיה דרוכה, שהישועה תבוא בדרך אחרת. שתבוא מתוך יוזמה ברוכה. שתבוא מתוך בריאות. שעם עייף יתאושש, ישפשף עיניים ויתעורר להיות עם שמצמיח גאולה, שמצמיח ישועה. עם בריא.

היום אני בוכה וצוחקת. ממתינה לראות את היום, בו אהיה כחולמת- אפשר לצחוק ללא צער!!!
 

יש לכם מה להגיד? שלחו מאמר דעה למערכת
04.02.2018

1. איזה יופי ! (איזה יופי!)

הכל נכון הכל אמיתי וצודק. כמה טוב לקרוא כתיבה נבונה ומנחמת כל-כך. תודה !

דווח על תגובה לא ראויה
05.02.2018

2. רבקה את אישה יקרה (חוה)

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

בצלאל סמוטריץ' שוחה מעורב צילום: צילום מסך

גם אנחנו הופתענו - סמוטריץ' שוחה מעורב

קרא עוד