כמדי שנה, כאשר מתחילים להריח את בואו של האביב, את המפגש עם המשפחה המורחבת, את החופשה שבפתח ואת שולחן החג החגיגי, להתרוממות הרוח נלווית מעין תחושה מעקצצת של לחץ. לרוב לא מדברים עליה, אך היא נמצאת שם, כמעט בכל בית, כל פעם מחדש. ועל שום מה? הלחץ והפרפרים בבטן אינם אלא הסימפטום הקבוע של פסטיבל ההכנות הקדחתניות לקראת הפסח, שנראות לעיתים אינסופיות, יש שיאמרו אפילו מאיימות. אני זוכרת היטב כיצד לפני שנים רבות, ככלה צעירה שאירחה לראשונה בביתה, נמלאתי לפתע חששות. נוסף על ההכנות, הניקיונות והקניות, בער בי הרצון שהכול יהיה מושלם, טעים וחגיגי, שלא אפספס, שלא אטעה ושלא יחסר דבר.
הטעמים סביב השולחן במשפחתנו מגוונים, כמגוון העדות והמנהגים. כך למשל, ערמת הבצל הירוק שבו נוהגים בני משפחת אבי מאפגניסטן לטפוח זה על זה כשמגיעים בקריאת ההגדה לדיינו; הזרוע שאמו של בעלי, שמוצאה מטריפולי, מקפידה להכין; החרוסת הכהה בצנצנת מפוארת שאבא שלי מכין על פי מתכון סודי של סבתי, העומדת לצידה של החרוסת הבהירה יותר המוגשת עיגולים-עיגולים על צלחת עתיקה, שטוחה ומעוטרת של חמותי, על פי מתכון מיוחד שלמדה מאמה. רבים הם המנהגים והמסורות סביב שולחן הסדר, מה שמחייב בהקפדה יתרה ובמגוון עשיר כך שכולם ירגישו בנוח וימצאו את מקומם.
עניין מרכזי נוסף היה ונותר נושא ההכשרות לקראת החג. בצד דקדוקי ההלכה, למדתי כי בכל שנה אני עשויה ללמוד על הקפדה חדשה של אחד מבני משפחה. הבן שלי שלמד משהו חדש ואימץ, חתן חדש שהצטרף או דבר תורה שנאמר בשבת הגדול בבית הכנסת והאיר זווית חדשה. וכך משנה לשנה אני מוצאת עצמי מסדרת אחרת את מפות השולחן, או אף מצטיידת בתנור חדש לקראת הפסח - כדי שכולם כולם ירגישו נוח בבית. ולבסוף, החשש האמיתי והעמוק הוא כמובן שכולם אכן יגיעו לליל הסדר, ובמיוחד החיילים והחיילות, סביב השולחן שתודה לאל מתארך כל שנה.
אך אחר כל ההכנות, הדאגות ובעיקר העייפות המצטברת, הרי זה מתבקש לעצור רגע ולתהות על מהותו של החג הזה? האם באוסף של חששות והכנות מרתוניות עסקינן, או שמא בסיפור שורשי ועמוק יותר? ובכן, מובן כי לא הניקיונות וגם לא ההחמרות המתחדשות הם העיקר. בראש ובראשונה, תכליתו של חג הפסח ומצוותו העיקרית בראייתי הוא לספר סיפור. דרך הישיבה המשותפת סביב השולחן, דרך השירים והקריאה בהגדה ובמקורות, דרך המאכלים והמנהגים, דרך שאלות הילדים, הכול סובב סביב סיפור יציאת מצרים והיציאה מעבדות לחרות שהביאנו עד הלום. ממה נשתנה ועד לחד גדיא, ממשחקי המחבואים של הילדים ועד למציאת האפיקומן, מגולמת מצוותינו לשוב ולספר, להעביר את הידע, להיזכר ולהזכיר.
ובצד קדושתו של ליל הסדר, על מצוותיו והלכותיו, הרי שהוא גם פותח צוהר להוסיף ולחדש, לתהות ולהשלים היכן שחסר. בכל דור ודור, נדרשים אנחנו כולנו גם בחשיבה על הגדרות החירות והגאולה, היציאה מן העבדות והשיבה למקורות הזהות והשורשיות, כל אלו לאור רוח הזמן והתקופה. בעוד המסגרת החיצונית של הסדר קבועה היא, התובנות וההיקשים רבים ומזמנים אפשרויות חדשות, והכול דרך הדיאלוג סביב הסיפור שלנו. בעולם בו הכל הולך והופך מהיר ומיידי יותר, כשהדגש עובר לאינדיבידואל ולעצמי, כשהצורך להספיק עוד ועוד הולך וגובר, וכשהזמן של רבים בחיק המשפחה הולך ופוחת, חג הפסח אינו אלא מתנה אנושית מופלאה. זוהי הזדמנות נדירה לא רק לפגוש את כולם, אלא לשוב אל השורשים. לשבת ולשמוע, להעביר את הידע שקיבלנו לדור הבא ואף ללמוד בעצמנו מן הילדים.
חכמינו לימדונו: "כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו יְלָדוֹ". לכן, כאשר מצווה התורה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", זוהי במידה רבה המשמעות סביבה נבנו ההגדה וליל הסדר. אין מדובר באחריות ההורים בלבד. כל מי שיכול ללמוד - שילמד. כל מי שיכול להוסיף דעת - שיוסיף. כל מי שרוצה לשאול - שישאל. ואף הבן הרשע, המעורר מענה מאתגר בשל היותו "כופר בעיקר", יכול הוא לשאול שוב ושוב, שנה אחרי שנה, את אותה שאלה של "מה העבודה הזאת לכם", וגם לו יש לענות בשפתו.
מותר ואף להשמיע מגוון של דעות, ובלבד שנשב יחד. שהרי ללא הפתיחות, הדיאלוג והסקרנות, לא היינו מגיעים לאלפי מהדורות של ההגדה, שהפכה, תאמינו או לא, לספר עם מספר המהדורות הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, המספר בדרכו את הסיפור היהודי העתיק, חוצה יבשות וזמנים. התבוננות שכזו על ליל הסדר, כעל מתנה על-זמנית, יש בה כדי לפוגג את המועקה והחשש הנלווים לעיתים לפסטיבל ההכנות, ולהקנות לייחד שנוצר משמעות עמוקה המרוממת את הנפש.