שני קמפיינים מעוררי מחלוקת שטפו את שדה הפרסום של כלי התקשורת המגזריים השבוע.
האחד, מנסה לשכנע את תושבי ערי המרכז הדתיים לעבור להתיישבות. הוא מצייר את המגורים בעיר כיקרים, אפרוריים והמוניים. גם סקר הוא הזמין לעצמו, שמעיד על בדידות וניכור של תושבי הערים אפופות האדישות. אל תסבלו בעיר הוא אומר. רגע, מי אמר שסבלנו?
השני, מנסה לשכנע את אותם תושבים בדיוק להתארח אצל שכנם, שאינו שומר תורה ומצוות. הוא מצייר את השכנים כחסרי חינוך, שטחיים ומלאי ריקנות. מצייר ומיד לועג לתיאור שלו עצמו. אל תחששו מהחילוני הוא טוען. רגע, מי אמר שחששנו?
שני הקמפיינים המשומנים הללו, שככל הנראה באים מאותו בית יוצר, מבישים. לא פחות. הם יוצרים בעיה ומנסים לפתור אותה. הם מחנכים את הציבור לראות בעיר כמקום בעייתי לאדם הדתי החפץ בחיי קהילה תוססים. לאחר שהשתכנע המסכן, הם לועגים לו שהוא מתרחק מן החילונים, ומלא בסטראוטיפים.
ובכן רבותי, לא מדובשך ולא מעוקצך. ההתיישבות ביש"ע צריכה למשוך בזכות עצמה ולא על ידי זלזול בהתיישבויות אחרות. זלזול שהביא לריקון ערים מדתיים ובכלל מיהודים, שהטיל מום בערי הפריפריה והפיתוח, שהתעלם לחלוטין מהקהילתיות העירונית המפוארת.
ידוע שפרסומאים מחפשים פרובוקציות ותרים אחרי רעש תקשורתי. לא רציתי לספק להם את מבוקשם. אבל יש כאן אמירה חינוכית חשובה ולכן ראוי להתייחס.
הציבור הדתי איננו יכול לזלזל בהתיישבות המעורבת ולבחור להתקהל במקומות שבו כולם דומים לכולם. הוא גם לא יכול לתאר את המפגש עם החילוני רק סביב קיום מצוה זו או אחרת. החיים עצמם מפגישים בינינו, המעלית, השירות עצמי, ישיבת הדירקטוריון והחוג המשותף לילדינו. כשהמפגש הוא טבעי ומתמשך, שום קמפיין לא נזקק להסביר שהבת של השכנה לא יודעת מה זה קעקוע..
מי שביקש משכנו כוס סוכר, מי שבבית הכנסת שלו חוגג בר מצווה ילד השכן החילוני, מי שבמקום העבודה שלו נשאל את כל השאלות הלכתיות לא זקוק לערכות או פרסומות. כך נוהג רוב הציבור הדתי, בטבעיות ובאלגנטיות. נכון, יש פלגנות וריחוק גם בקהילות העירוניות, אבל לפחות שם ילדי רואה את יריב אופנהיימר, שלא היה עובר אף ועדת קליטה יישובית..
הכותב רב קהילת 'אברהם יגל' בגבעת שמואל.