אפשר בהחלט להתקומם נגד דבריו של הרב שלום כהן, שכינה את אנשי הכיפות הסרוגות בכינוי הלא-מחמיא "עמלק". על פניו, מדובר בהשתלחות חסרת רסן בציבור שלם של יהודים שומרי תורה ומצוות, ביניהם גם תלמידי חכמים רבים וטובים, והשוואתם לצורר הנצחי והגרוע ביותר של עם ישראל. במיוחד חמורים הדברים כשהם מגיעים בשבוע שחל בו תשעה באב, והדרשות הידועות על שנאת חינם מהדהדות בכל בית מדרש.
אבל להתעצבן ולגנות זו לא חכמה. בואו ננצל את ההזדמנות להתבוננות קצת יותר מעמיקה, בלי רגשות סוערים, וננסה להבין קצת את הרוח שמאחוריה. ומכיוון שאף אנוכי הדל עוטה לראשי כיפה סרוגה, אני מרשה לעצמי להרהר בנושא מבלי לחשוש שאיחשד על הסכמה עם עצם הדברים.
לזכותו של הרב שלום כהן ייאמר, שהוא לא הראשון שעשה השוואה זו. כבר קדמו לו בכך גדולים וטובים, ביניהם אדמו"רי סאטמר ומונקאטש, ר' אלחנן וסרמן, ורבנים אחרים שטענו שהציונות - החילונית והדתית - היא העמלק של תקופתנו. אלא שגם הם לא המציאו את הגלגל; לרעיון לפיו עמלק יכול להופיע גם בדמותם של יהודים חוטאים ומחטיאים, יש שורשים כבר בספר הזוהר, בדבריו על נשמות הערב-רב המתגלגלות בכל דור בתוך עם ישראל, שחלקן מכונות בשם עמלק. דברים אלה מופיעים בהרחבה אצל אישים כמו הגר"א, ואף אצל הרב קוק, כפי שהראה הרב משה צוריאל במאמריו הרבים בנושא. כך שברגע שקיימת אפשרות עקרונית לזהות קבוצה מסוימת בעם ישראל כעמלק, נפתח הפתח להחיל זיהוי זה על כל גורם שנתפס כאיום על היהדות.
אפשר לומר שעמלק עבר "הרחנה" לאורך הדורות, והפך מעם קונקרטי של בוזזים וסוחרי עבדים, למושג רוחני-רעיוני, שמתלבש כל פעם בצורה אחרת - אם בדמותם של גויים השואפים לכלות את ישראל מבחוץ (כדבריו הידועים של הרי"ד סולובייצ'יק), או בדמותם של יהודים השואפים לכלותו מבפנים. גם האיום שמבטא עמלק, עבר מהפך מאיום על קיומו הפיזי של ישראל, לאיום על מצבו הרוחני, על האמונה ועל קיום התורה והמצוות. זאת תוך הסתמכות על מקורות חז"ליים, כגון "גדול המחטיאו יותר מההורגו". דרשות מעין אלה רווחות וידועות במשך דורות רבים (מי לא יודע ש"עמלק = ספק", ושהמלחמה בעמלק היא מלחמה ביצר הרע, וכיו"ב?), כך שהצעד של יישום רעיון זה ביחס לחובשי הכיפות הסרוגות, לא הצריך מהפכה פרשנית קיצונית כלשהי. כמו כן סביר להניח, שהיחס הראוי ל"עמלק רעיוני" מעין זה אינו השמדה פיזית, תוך הריגת גברים נשים וטף, אלא "השמדה רעיונית", ומאבק בדעותיו ובהשקפתו עד לעקירתן מן העולם.
כך שגם אם חולקים מכל וכל על הזיהוי הגורף והפסול של "כיפות סרוגות = עמלק", אפשר להבין את נקודת האמת שהדברים מבטאים, הגם שהיא קבורה מתחת לשכבות עבות של עיוות ושקר. ונקודת אמת זו היא, שאיום על דמותו הרוחנית של עם ישראל, אינו חמור פחות מאיום פיזי עליו. שמי שמחטיא את הרבים, חמור מבחינה מסוימת יותר מרוצח המונים, "שזה מאבדו מהעולם הזה, וזה מאבדו מהעולם הבא". ולא מדובר דווקא בכופרים מוצהרים המצהירים בגלוי על מגמתם, אלא לפעמים דווקא בגורמים מתוך המחנה הדתי עצמו, שבאמצעות החדרת רוחות זרות ומגמות שליליות לתוך בית המדרש, "מצננים את האמבטי הרותחת", ומביאים בטווח הרחוק לעיוות והרס דמותה של היהדות. סכנה זו יכולה להיות לפעמים חמורה יותר מכל איום פיזי של אויב חיצוני, או איום רוחני של אפיקורסות בוטה. ריקבון פנימי, איטי ובלתי מורגש יכול להזיק יותר מאשר התקפה מבחוץ.
אז כמו שאמרתי, אני בהחלט לא חושב שהציבור הדתי-לאומי הוא עמלק חלילה, ואם מדברים על מגמות של הרס ועיוות מבפנים, ניתן למצוא לא מעט כאלה גם בתוך הציבור החרדי לזרמיו השונים... אבל המסר בדבר הסכנה של העמלק הרוחני, המסווה את עצמו כיהודי ירא שמים בעודו מקעקע את היהדות מבפנים, הוא מסר חשוב שכדאי לזכור. וכדאי שכל אדם וכל מגזר יבחן את עצמו ויברר את העמלק שבתוכו, במקום להשליך אותו על אחרים.