מחקר מדהים שפורסם השבוע טוען כי כמחצית מאלו שגדלו בבית דתי אינם מגדירים את עצמם דתיים בבגרותם. משום מה הפרסום הזה עבר מתחת לראדאר בלי לעורר סערה מגזרית יוצאת דופן וגם במקומות הבודדים בהם דנו בזה, ניסו בעיקר לגמד את התופעה ולטעון שהנתונים מעוותים.
נניח שהמספרים אכן מנופחים. נניח שאין מדובר ב-45% אלא ב-20%, או אפילו 15%. האם אחד מכל שבעה ילדים שהולך לאיבוד זה בסדר? כיצד זה עובר בשתיקה? יכול להיות שזה כבר לא כל כך נורא בעינינו, שילדינו גדלים להיות חילונים?
לפני כעשרים שנה סער המגזר סביב מכתב של "נוער סוג ב' " באחד היישובים. הצעירים טענו שמוציאים אותם "מחוץ לגדר" מפני שהם לא נראים בדיוק כפי שמצפים מהם. נראה שהמכתב חלחל ללבבות, מכיוון שמאז אנו עסוקים בעיקר בלהכיל, לקבל, ללמד זכות, העיקר שאף אחד לא ירגיש שדחינו אותו. בתוך כל זה נדמה ששכחנו לומר אמירה פשוטה: לקיים מצוות זה טוב, לא לקיים מצוות זה רע.
אני מסתכל עלינו כחברה. כן, אנחנו שומעים חנן בן ארי, אך גם סטטיק ובן אל. אנו צוחקים מאנדרדוס וגם מארץ נהדרת. מספר שתיים במפלגה שלנו היא חילונית וראש המפלגה רוצה להביא עוד ועוד מסוגה. אז בעצם אולי להיות חילוני זה לא כל כך רע?
וזה לא שאנחנו כציבור לא יודעים לדבר על הרע. ה'רעים' שלנו פשוט נמצאים במקום אחר - "בצלם", "שוברים שתיקה" ובאופן כללי 'סמולנים'. עליהם לא מדברים כעל תינוקות שנשבו ועל חשיבות החיבור שלהם לכלל לישראל. לא, בעינינו הם באמת רעים. אבל חילונים? חילונים זה סבבה.
האם היינו מכילים כך גם את מי שהפך להיות גנב או אנס? מדוע חילול שבת הפך להיות פחות חמור מעבירות אחרות?
חשוב לי להבהיר שאינני מדבר על הרובד ההלכתי, או על היחס האישי לכל אדם שחדל מלקיים מצוות. ודאי שכל הורה אוהב את ילדיו בכל מצב וללא תנאי. אך כחברה עלינו לשרטט גבולות גזרה ובעיקר לבנות סולם ערכים. מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון. קודם בתוכנו, ומתוך כך גם החוצה כלפי ילדינו.
חשוב שנברר עם עצמנו כחברה, האם אנחנו עצמנו מאמינים בתורה ובמצוות? מאמינים באמת שזהו הטוב? מאמינים שלקיים מצוות זה סוג א'?
נכון שאין בחינוך נוסחאות קסם, אך אין זה פוטר אותנו מהצורך לעשות הכל כדי למנוע קטסטרופה רוחנית בדור הבא. האחריות מוטלת עלינו.
הכותב הוא איש הייטק ובוגר ישיבה