האשליות שאנו חיים בהן, עושות לנו הרבה טוב. לא תמיד כדאי שנדע כל דבר על הסובבים אותנו, אפילו על הקרובים ביותר. יש דברים שאם יתפרסמו, יגרמו ליותר נזק מתועלת. נגיד בנק ישראל היוצא, הצליח הרבה בזכות מדיניות מוניטרית מרחיבה, שמשמעותה: ניפוח לא ריאלי של הכסף. אין לו גיבוי. כמעט כל כלכלת המערב היא כזו. בינתיים נראה שהכלכלה די סבבה, חוץ מכמה שיעולים פה ושם. בחינוך לגיל הרך, מקובל שלא כדאי לחשוף ילד לעוולות העולם. שהתינוקת תתחיל את חייה באשליה של טוב. כדאי לתת מילה טובה למישהו, גם אם הוא לא הכי מוצלח. האשליה היא כמובן גם כלפי עצמינו, זה ברור. במציאות הישראלית, אנחנו מבינים מצויין את תועלת האשליה: מוקפים אויבים, וחיים, בד"כ כאילו שלא. או להיפך, ממציאים אויבים מדומיינים.
חסידי האמת חסרת הכחל והשרק, מתנגדים. כלומר, הכול צריך להיות שקוף. כולם צריכים לדעת הכול. כסף צריך גיבוי. צריך להסיר את מגבלות הצנזורה. ילד צריך להתחנך לעולם מורכב. ברמות הקיצוניות של התורה הזו, ניתן אפילו למצוא שיטות שיסברו שעלינו להתנהל ברחוב עירומים, שיראו, אין לנו מה להסתיר. ואם למישהו לא נח עם זה, שיתמודד.
היינו מצפים שהצפת המידע המודרנית, המצליפה ללא רחם, תכחיד את האשליות מן העולם. עובדתית, נראה שהדבר הזה קורה באופן חלקי ביותר. אפשר לדבר על כמה סיבות לכך. ראשית, הצפת המידע היא לא אובייקטיבית. כלומר, למרות שהמידע הרבה יותר נגיש, אנחנו בד"כ צורכים אותו מכמה מקורות מרכזיים, בעלי אג'נדה נסתרת, או גלויה. הדוגמה הבוטה האחרונה הייתה פולחן פרס, לעומת שחיטת ביבי. אנחנו יודעים מה צבע המברשת של ביבי ואם היא עלתה 6.90 או 12.90, ואנחנו לא יודעים את צבע הגרביים המועדף על פרס. שחיתויות אובמה נחשפות, אבל חס ושלום שיעיפו אותו. מה, הוא ניקסון? במקום, הוא מאשר נישואי גאים וישכחו לו את הבלגן. וכך, למרות שיש הצפת מידע, המידע לא טהור. אנחנו עדיין חיים באשליה שמוכתבת על ידי קובעי המדיניות. לצערנו או לשמחתנו, זה המצב.
מה עוד? זה נח. הנה, אמרתי לכם שאין גיבוי ממשי לרוב הכסף שמסתובב פה. תעשו עם זה משהו? ברור שלא. הכלכלה תמשיך לצמוח, כנראה. גילו פרשה מביכה עד מזעזעת על רב או אישיות בכירה אחרת, האם יהיו לכך השלכות רציניות? גם כן, הרבה פעמים התשובה תהיה לא. אם ההערצה אמתית, נמשיך לטפח את האשליה. אז מה אם עובדים עלינו, אז מה אם החיוך מזויף. הריאליזם הנוקב, האלטרנטיבה, סתם נשמע דכאוני.
לפעמים האהבה מנצחת. כלומר, התיאור לא חייב להיות ציני כמו בפסקה הקודמת, שאנחנו מעדיפים לטפח אשליה "משיקולי נוחות", אלא שלפעמים אנחנו פשוט אוהבים את האדם, את המציאות, על פגמיה. מכילים, סולחים. מוכנים לעזור לתקן. כמובן שגם לזה יש גבול, ויש דברים שעליהם קשה לסלוח, אבל ברור שאם על כל אשליה שמתנפצת אנשים היו כורתים גט, הרבה לא היה נשאר מהסדר החברתי שלנו.
וזו המציאות שלנו היום. כבר שנים שאנחנו שומעים ומוצפים במידע מזעזע ונוקב. כל אדם וחברה מצאו לעצמם נישה במסגרת היחס לדבר: כאלו שמוחים וחושפים עוד ועוד עוולות, שואפים לבער את הרע ולחשוף את המציאות. כאלה ששואפים לחיות לפי נטיות ליבם האמתיות. מצד שני, כאלו שטוב להם עם רבות מן האשליות. חבל שיתפוגגו. עדיף שיישארו. זה חשוב ללכידות החברתית, זה חשוב לדרך, זה חשוב לנורמליות. חלק מהחוויה האנושית. ועוד אלפי סיבות מוצדקות, יותר ופחות. אין לי מסקנה נוקבת מהטור הזה, חוץ מזה ששווה לחשוב על זה מעט.