שבוע מסעיר עבר על כוחותינו, ואני לא מתכוונת לסלפי של אורן חזן עם טראמפ. 45% מבני המשפחות הדתיות לא מגדירים את עצמם דתיים, חוק הפקעת קידושין עומד על הפרק, והרשת (או לפחות החלק ממנה שאליו אני חשופה) סוערת.
בניגוד לרוב הכותבים, לי אין מושג האם באמת יש כל כך הרבה אנשים שמפסיקים להגדיר את עצמם דתיים, או למה הם עושים זאת. אני גם לא מחזיקה בשבריר מהידע הדרוש כדי לומר מה מעמדו ההלכתי של חוק הפקעת הקידושין, כך שעל כל הנושאים האלה אין לי הרבה מה לומר. על השיח שמתנהל סביבם דווקא יש לי איזו מילה או שתיים.
מסתבר שערכי התורה או מחויבות לקיום מצוות זה סך הכל בסדר, כל עוד זה לא מתנגש בטעות עם איזשהו ערך אחר. השיח ברשתות החברתיות גאה להציג י"ג עיקרים חדשים: העיקר להיות בן אדם טוב, העיקר להיות מחובר לעצמך, העיקר להיות עמוק, משמעותי, פתוח ובוחן. העיקר לשאול שאלות, העיקר לא לפגוע באף אחד, העיקר שאנשים לא יסבלו וכמובן אסור לשפוט. בקיצור- צריך להכיל.
זה שיח מאוד נעים לאוזן, הוא סובלני, נעים ומאפשר. רק האמת עומדת נבוכה, כי כולם חושבים שהיא בכיס שלהם אבל עושים את עצמם כאילו הם לא, כי היום נורא לא אפנתי להחזיק אמת בכיסים. ובכן, הנה ארבעה דברים שאני מרגישה צורך להזכיר לעצמי כדי לא להתבלבל:
א. שיפוטיות היא דבר טוב ורצוי. למעשה, היא הבסיס לכל תפיסת עולם מוסרית. מה לעשות, לקבוע אם משהו טוב או רע זה שיפוטי, ואי אפשר להיות מוסרי בלי להבחין בין טוב לרע. יכולה וצריכה להיות לי עמדה מוסרית לגבי מעשים מסוימים, גם אם מדובר על מעשים שנעשים על ידי אנשים שלא עמדתי במקומם (ואני מקווה שגם לא אעמוד בו). אני לא דנה את האנשים עצמם, על מכלול נסיבות חייהם, אך בהחלט מתייחסת למעשים שלהם כשהם עולים לדיון ציבורי.
אני לא מציעה, כמובן, לספר לכל אדם מה דעתנו על מה שהוא עושה. קוראים לזה טקט, נימוס או רגישות בסיסית. מצד שני, מי שמביא סיפור אישי כחלק מדיון, לא יכול להיתמם ולצפות ששאר המשתתפים בדיון לא יביעו את עמדתם המוסרית עליו. אם הסיפור האישי הוא טיעון, אפשר לדון בו. לא רוצים שידונו בו? אל תביאו אותו כטיעון.
ב. העיקר להיות טוב. אין ספק. רק בואו לא נשכח שלהיות טוב זה לא רק בין אדם לחברו, זה גם בין אדם למקום. כשה' אומר "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" הוא לא מדבר רק על כיבוד הורים, גמילות חסדים ולשון הרע. הוא מדבר גם על שמירת שבת, גילוי עריות ושעטנז. התורה מלמדת אותנו שיהודי טוב לא גונב, ובאותה מידה – אוכל מאכלים כשרים.
אגב, די עם הדמגוגיה של "עדיף שאדם לא יהיה מחויב למצוות אבל יתנהג כמו בן אדם". עדיף שיתנהג כמו בן אדם וגם יהיה מחויב למצוות.
ג. כשהקב"ה רצה שנדע מה הוא רוצה מאיתנו הוא נתן לנו תורה, שהיא אגב די מפורטת. אי אפשר לעבור על דברים שה' אמר במפורש שהוא רוצה בשם דברים שהחלטנו שהוא רוצה או לא רוצה. כמו שאי אפשר לנסוע בשבת ולטעון שזה רצון ה' כי זה עונג שבת, אי אפשר לעבור על איסורי תורה מפורשים ולטעון שזה רצון ה' כי ה' לא רוצה שאנשים יסבלו.
כואב מאוד להכיר בזה, אבל זו אמת שצריכה להיאמר: ה' היה יכול ליצור תורה שלא תשאיר עגונות, שתאפשר לכל אדם לממש את הנטייה המינית שלו, שלא תיצור ממזרים. הוא לא עשה את זה. הוא השאיר לחכמים כלים שמאפשרים להם לצמצם את הסבל במקרים רבים, אבל לא למנוע אותו לחלוטין. למה? הלוואי שנזכה להבין. "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם".
ד. בכל דור יש פערים בין המוסר המקובל בעולם לבין התורה. יש פערים שאפשר לגשר עליהם, אבל לא משנה כמה ננסה, יש גם פערים שלא. לדוגמה התורה והפמיניזם, יש הרבה אפשרות לגשר, במיוחד במקומות שבהם הפער נובע ממוסכמות חברתיות, אך בסופו של דבר, יש דברים שיישארו סותרים. העובדה שהאיש מקדש את האישה, למשל. חוסר הסימטריה הזה הוא לחלוטין לא פמיניסטי, ולא, אין שום דרך הלכתית לשנות את זה.
ארבעת הנקודות האלה מבחינתי, הן נקודות מבחן. עם כל הרצון לשלב (ויש הרבה רצון ויכולת לכך), בסוף צריך לבחור מה את יותר, פמיניסטית או שומרת מצוות. בהתלבטות הזו, אני בוחרת בתורה. גם כשקשה לי, גם כשאני לא מבינה למה, גם כשאני רוצה לצעוק. לבחור בתורה זה לא רק להגיד באנחה שזה לא מוסרי אבל זה מה יש. לבחור בתורה זה להבין שזה המוסר הנכון והאמיתי, גם אם אין לי מושג למה. "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר".
אחרי שהפנמתי את זה, אפשר ורצוי לנסות להבין למה התורה מצווה כך. לא מתוך גישה של להשתכנע או לעזוב הכל. אלא מתוך הכנעה וענווה כלפי הקב"ה. מתוך קבלה מוחלטת של מה שהוא מצווה, ותקווה לזכות להבין את הצוויים האלה.
הכותבת היא מורה ומחברת חומרי לימוד.