בחג הראשון של פסח התפרסם ריאיון שערכה אמילי עמרוסי עם הרב אלי סדן ב"ישראל היום" לרגל זכייתו בפרס ישראל.
תמהתי על כמה דברים, ושאלתי את עצמי כמה שאלות. אך לפני כן חשוב לי להדגיש: אני מלא הערכה לתורתו ועשייתו הציבורית של הרב אלי, אין חלילה כוונה בדברים לפגוע באופן אישי ברב.
אין לי ספק שהרב כולו מסור לעשייה גדולה ומבורכת, וכל כולו למען התורה. מתוך כך אני יוצא וכותב את הדברים:
ראשית, בעוד כלפי החילונים (ובמיוחד אנשי העלייה השנייה) הרב מגלה המון אמפתיה, מקסימום הם מבולבלים וטועים; כלפי נערי "תג מחיר" הוא משתמש במילים מאוד חריפות. "חסרי דעת" "אידיוטים" "טמטום אינטלקטואלי".
ואני שואל: זהו? נגמרו מילות ההכלה וההבנה? רק כלפי החילונים שבעטו בכל דבר דתי "להכעיס" ו"לתיאבון" אפשר לומר שהם מבולבלים? כלפי כמה נערים צריכים להוציא את כל המילים הרעות שיש לנו?
בהמשך מספר הרב אלי שבילדותו הוא לא הבין איפה הדתיים היו בהקמת המדינה, ושאל את עצמו למה רק חילונים היו שותפים לה, עד כדי כך הוא לא הבין עד שכמעט והפך לחילוני.
הגיע הזמן (כבר מזמן) לעשות סדר ולהפריך את הטענה הזו, שהומצאה ע"י מפא"י, תוך יצירת בלבול מכוון בין הקמת המדינה להכרזה על המדינה. מטרתה של טענה זו היא להחליש את הדתיים וטענתם, ונשמעת רבות גם על ידי דתיים.
מי שהקים את המדינה הם כל אלו שפעלו למען הקמתה, חלוצים, אנשי מעשה, מתיישבים, חקלאים, תעשיינים, לוחמים וכל מי שתרם (ולו במעט) למען התיישבות יהודים בארץ ישראל. בתוך כל אלו היו דתיים וחילונים, חרדים ומסורתיים, כולם כולם.
מתיישבי פ"ת או תל אביב תרמו להתיישבות כמו חלוצי הקיבוצים. חרדי שסלל כביש תרם למאמץ היהודי כמו חילוני שחלב פרות. דתי שנלחם במחתרת תרם לסילוק הבריטים לא פחות מחילוני שנלחם לצדו.
דתיים השתלבו בכל תחומי העשייה, ומעבר לקשיים שהיו לכולם, נאלצו להתמודד עם עוינות חילונית שחסמה להם אתה הדרך עד כדי הפקרתם למוות, כמו שעשו לאנשי מושב נחלים שהתיישבו בתחילה באצבע הגליל ונאלצו לנטוש לאחר שחברי הקיבוצים שסביבם סירבו לעזור להם במוצרים בסיסיים ובהגנה.
העובדה שרוב היהודים אז היו חילונים נכונה, כמו היום. אך גם נכונה העובדה שרוב המתנגדים לציונות ולעלייה לישראל היו חברי הבונד, ארגון חילוני למהדרין.
בלבול נוסף עשו בכוונה בין ציונות לבין התנועה הציונית, תוך אמירה שכל מי שלא בתנועה הציונית למעשה מתנגד לתקומת עם ישראל בארץ ישראל. וכך הוציאו למעשה את כל החרדים שהתנגדו לתנועה הציונית אך עבדו ועמלו על מנת שיהודים יחיו כאן בארץ ישראל.
לסיכומו של דבר ניתן לומר כי מאנשי היישוב הישן ועד המעפילים, תרמו כל אחד בדרכו להקמתה של מדינת ישראל.
יותר מכך, בן גוריון בעצמו, בקונגרס הציוני ה17 טען שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מוסר הוטנטוטי (כלומר, לא מוסרי כלפי הערבים להקים כאן מדינה יהודית). משמע שאפילו לבן גוריון לא תמיד הייתה השאיפה להקים כאן מדינה.
לגבי ההכרזה: נכון שההכרזה (שהוכרעה על חודו של קול בהנהלת הסוכנות, מחשש שבגין יעשה זאת ולא בן גוריון) הייתה על ידי חילונים (בן גוריון) אך כפי שכתבתי, רוב הציבור היה חילוני, במוסדות שהוכרו ע"י הבריטים שלטו חילונים, איך ולמה דווקא אלו היו שם ודווקא אלו נבחרו? זה כבר לפעם אחרת.
אך כדאי לדעת, רעיונות דתיים שנהגו ותוכננו לקראת הקמת המדינה, כהצעתו של הרב הרצוג למשפט עברי, נדחו על ידי בן גוריון, כך שלא נכון להגיד שלא היו דתיים שהיו שותפים להקמת המדינה.
ואולי ישנן כמה מילים בראיון שמסבירות את הנקודות האלו, ומסבירות בלבול אצל רבים. הרב סדן הצהיר על עצמו שהוא מעריץ את אנשי העלייה השנייה. שהוא גדל בצפון תל אביב וקרא עשרות או מאות ספרים על תקופת טרום המדינה דרך ספרים שהשאיל מהספרייה.
יש להניח שאת רוב הספרים שהוא קרא כתבו אנשי מפא"י, אנשי העלייה השנייה, וכך נוצר אצלו הרושם שההיסטוריה הציונית התחילה רק בעלייה השנייה. כך חינכו ומחנכים בישראל במשך שנים. מבשרי הציונות לא קיימים, עליית תלמידי הגר"א לא הייתה מעולם, העלייה הראשונה לא נספרת, רק העלייה השנייה.
נכון, העלייה השנייה תרמה רבות לתקומת ישראל בארצו, אך כפי שכבר כתבתי היא הצטרפה למהלכים רבים שהיו לפניה ואחריה. להם היה רצון להאדיר דווקא את הקיבוץ על פני העיר, את הסוציאליזם והקומוניזם על פני הקפיטליזם, ואת החילוניות על פני הדת.
אם הרב אלי סדן, שאין מחלוקת על רוחב ידיעותיו ועומק השכלתו, מעניק לעניות דעתי משקל לא מידתי לתרומת העלייה השנייה ביחס לחלוצים והוגי דעות מתקופות אחרות, המסקנה שלי היא שעלינו ללמוד כראוי את ההיסטוריה, לדעת את העובדות לאשורן, לזכר הדורות הקודמים שהקימו ולחמו, ולמען הדורות הבאים.
הכותב הוא איש פרסום