סוגיית הגיורים במדינת ישראל תפסה תאוצה מאז שהחלה העלייה מרוסיה בשנות התשעים. במשך אלפי שנים לא גיירו קבוצות גדולות של גויים ולכן אין בספרי השו"ת תקדימים הלכתיים לנושא של גיור המוני.
המדיניות המוצהרת של בתי דין לגיור עוצבה בתחילה על ידי הרב גורן ובייחוד על ידי הרבנים הראשיים הרב שפירא והרב אליהו. הרבנים קבעו שקבלת מצוות היא תנאי מעכב לחלות הגיור ודחו כל דעה אחרת (המיוחסת לרב עוזיאל) הטוענת כי די בהצטרפות לעם ישראל מתוך ידיעה שיש מצוות. דייני הגיור מקפידים על כך שמי שבא לפניהם מקבל באופן רציני וכנה את המצוות אף שהם יודעים שיש סבירות לא קטנה שכאשר הוא יחזור למקומו תחול התרופפות במידת הרצון לקיים. מצב זה זכה לכינוי הציבורי - "גיורי הרב דרוקמן", ויש שערערו על תוקף גיור זה. היה ניסיון להטיל דופי בגיורים שעורכת הרבנות הצבאית ומי שהדף בקורת זו היה הרב עובדיה יוסף (1/2013). כאמור, גם בכירי הפוסקים בציונות הדתית נתנו גושפנקא לגיור זה.
במקביל היו ניסיונות מהכיוון ההפוך לפסוק שגיור אינו זקוק לקבלת מצוות ובכך לסלול את הדרך לגיור המוני ולמנוע נישואי תערובת. אפשרות זו הועלתה על ידי הרב ריסקין והרב סתיו ושימשה את הפוליטיקאים ואנשי תקשורת אשר טענו שהרבנים יוצרים צוואר בקבוק מלאכותי כדי להקשות על המתגייר. הרבנות הראשית עמדה על כך שקבלת מצוות מעכבת ומנגד גיורי הרב דרוקמן תקפים. בכנסת הנוכחית יזם חבר הכנסת אלעזר שטרן חוק אשר לטענתו בא לפתוח את צוואר הבקבוק. החידוש המוצהר הוא הקמת מנהל גיור חדש במשרד הדתות המאפשר פתיחת בתי דין חדשים לגיור. בעקיפין, החוק מנתק את הגיור מהרבנות הראשית ומאפשר חופש פעולה לדייני הגיור בשאלת מדיניות הגיור. על פי החוק רב עיר יוכל להקים הרכב של בית דין לגיור ללא צורך בועדת מינויים או בפיקוח של הרבנות והוא יוכל לגבש מדיניות עצמאית.
בתחילה הרבנים הראשיים תמכו בחוק מתוך מחשבה שהוא רק מוסיף הרכבים במתכונת הקיימת. אולם הנוסח הנוכחי אינו מקובל כלל על שני הרבנים הראשיים. הרב יצחק יוסף תקף בחריפות את החוק מפני שהוא לא מאפשר לרבנות להמשיך ולפקח על מדיניות הגיור. יש לציין שארגון רבני צוהר תומך בחוק המוצע בניגוד לעמדת הרבנות הראשית.
דייני הגיור טוענים בצורה החלטית שאין עומס במערכת ואנשים החפצים בגיור נענים בזריזות בהתאם לדרישות של בתי הדין. הלחץ של הפוליטיקאים והתקשורת בא כנגד העמדה של קבלת מצוות. נקודה זו קשה להסברה שכן יהודי כופר נשאר יהודי ומדוע לא יתאפשר להיכנס לכלל ישראל ולהשתייך לקבוצת הכופרים? מי שמעוניין לקבל תשובה על שאלה זו יכול לפנות לפוסקים אשר הכריעו שקבלת מצוות מעכבת. אולם אלעזר שטרן משתמש בשאלה זו על מנת לתת תוקף חוקי וממילא הלכתי לדעה הדחויה שקבלת מצוות אינה מעכבת את הגיור.
הרצון להרחיב את הקף בתי הדין לגיור הינו דבר מבורך אך הלומד את פרטי החוק מגלה שאין זה עיקר עניינו של החוק. הנקודה הבעייתית בחוק היא ההצעה ליטול את הסמכות מנשיא בתי הדין הרבניים שהוא הרב הראשי בעניין עיצוב מדינות הגיור ולתת אותה ביד רב מקומי.
על פי החוק כל רב מקומי (ללא הסמכה לדיינות) ועוד שני דיינים אשר יש להם תעודת כושר לרבנות, יוכלו לפתוח בית דין לגיור. דבר זה מובא בסעיף 11 להצעת החוק- רב מקומי יגיש בקשה לראש מערך הגיור, וזה מחויב לאשר לו את פתיחת בית הדין (בתנאי שהדיינים המוצעים יכולים לשמש כדייני גיור. על פי החוק החדש כל אדם שהוסמך לרבנות יכול לשמש כדיין גיור כמובא בסעיף 8 א4). רב מקומי יכול לאמץ לעצמו מדיניות גיור ללא שום פיקוח של גורם רבני אחר.
במילים אחרות למשל הרב ריסקין יוכל לצרף שני אברכים מאפרת ולגייר את כל הגויים שנדחו בידי הרבנות הראשית. כיום הרבנות הראשית לא מכירה ברוב הגיורים הנערכים בחוץ לארץ מפני החשש הבית הדין לא דרש קבלת מצוות, דבר זה ישתנה עם קבלת החוק החדש.
בית הדין לגיור הוא שליח של העם כולו להחליט מי ראוי להצטרף לשורותיו. כאשר מקבלים גרים שעל פי רוב דעות הפוסקים הם עדיין גויים הרי גורמים בכך נזק לעם כולו ולכן נקודת המוצא היא שטובת הציבור גוברת על הרצון הפרטי של המתגייר. החוק הנוכחי יאלץ ציבור רחב להדיר את עצמו מנישואין עם גרים ובניהם מחשש הגיור אינו תקף על פי ההלכה.
החוק מסמיך את הממשלה למנות את ראש מערך הגיור (סעיף 7ב) על פי המלצת ועדת איתור, ובחוק לא מוזכר מי הם חברי ועדת האיתור. הקישורים הנדרשים ממנו הם כושר לרב עיר בלבד. לאור זאת כוחו של ראש המנהל לגיור אינו דומה למשקל שיש לרב הראשי שכן אין לו סמכות לאשר או לבטל גיורים והוא לא מוסמך להחליט על ההרכבים של בתי הדין. כאמור החוק מחייב אותו לאשר לרב עיר לפתוח בית דין לגיור אף אם דעתו האישית שאין צורך בקיום תורה ומצוות.
ניתן להרחיב את בתי הדין לגיור אולם יש לקבל את עמדתו של היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים - עו'ד רוט, ולקבוע בחוק שהרב הראשי הוא ראש המנהל לגיור והוא המוסמך לקבוע את מדיניות הגיור בישראל.
הרב אריאל בראלי, חבר ב"פורום חותם" וראש מכון "משפט לעם".