שוב מסתובב כאן שר חוץ (=מזכיר מדינה) אמריקני במסע דילוגים לקידום 'מאמצי שלום' והנחת 'תשתית לשיחות' בין ישראל לרשות הפלסטינית. הפעם מדובר בג'ון קרי המצטרף לשורה ארוכה של קודמיו במשימות דומות. אינני יודע מה יהיו הישגיו, מנקודת ראות אמריקנית, ואם בכלל. מכל מקום אני חייב להודות שאני מתפעל מן הדבקות במטרה והנכונות האמריקאית לשוב שוב ושוב לנקודת ההתחלה ולא להתייאש. אמנם ביסוד מעורבותם עומדים אינטרסים פוליטיים וכלכליים גלובאליים, אך אי אפשר שלא להתפעל גם מהאיכפתיות 'שלא לשמה'.
ואכן, אינני מאושר מאינטנסיביות זו, ואני אפילו מודאג, שהרי למרות מעטה הסודיות (בעת כתיבת השורות) יש לשער כי עמדת מזכיר המדינה כנראה איננה תואמת את עמדותיי. אחרי ככלות הכל ("בסופו של יום" כנוסח המקובל כיום בתקשרת) קיים חשש שהוא יצליח להבקיע את חומת ירושלים ולפרוץ בה פרצות. אני גם מודאג מכח הציטוט ההלכתי בראש המאמר על העיתוי הגרוע: ימי 'בין המצרים' וחודש אב המסוגלים לפורענות, ואינם מומלצים ע"י חז"ל למשא-ומתן ולהתדיינות בין ישראל לעמים.
המלצת חז"ל שצוטטה היא "לישתמיט מיניה", דהיינו תרגילי השהייה, השתמטות והתחמקות. למען האמת, גם לא בתאריך 'בין המצרים', בדילמה המדינית והלאומית הקשה - שתי מדינות לשני עמים או מדינה אחת לשני עמים - האופציה המועדפת עלי היא "לישתמיט מיניה"; המצב הקיים הוא ברירת מחדל השתמטותית העדיפה על שתי החלופות הנזכרות, ואני כופר בהגדרתו כ'כיבוש משחית'. בנסיבות המזרח התיכון הנוכחי השרוי ב'אביב שרבי' ובלהבות אש, ובעקבות התנהלות הפלסטינים שרק "הב-הב מחוות" בפיהם - לנוכח כל אלו אינני חש לבטי מצפון או תחושת קלגסות כלפי עם זר, בשימור 'המצב הקיים'.
תושבים במדינת הלאום היהודי
אבל, כמובן, 'לישתמיט מיניה' איננה יכולה להיות דרך פעולה מוצהרת, ולא רק מסיבות טקטיות אלא גם מהותית - צריך לנקוט עמדה לטווח רחוק ולהציב את תנאיה ואת משמעותה. בשבועות האחרונים מתנהלים דיונים תקשורתיים ערים בסוגיא זו, ואני תומך בעמדתו של אורי אליצור, עורך 'מקור ראשון', המעדיף מדינה אחת לשני העמים, למרות כמותם הגדולה של הפלסטינים שתתבטא בח"כים עויינים ולעומתיים, על פני חלופתה - שתי מדינות צרות, עויינות ולוחמות זו בזו.
וכמה תנאים 'קודמים למעשה' בדבר, כתנאי בני גד ובני ראובן בפרשתנו.
תנאי ראשון ואולטימטיבי - ללא עזה! דומה כי ניתן כיום, בזירה הבינלאומית, להפריד בינה לבין אוכלוסיית יהודה ושמרוןן. ה'רצועה' מרובת האוכלוסין תישאר 'פצע פתוח', ודרישות הריפוי, הכלכלה וההגירה יופנו למצרים, לכשתתייצב. ובינתיים - 'לישתמיט מינה'.
תנאי שני, והוא נדרש בדחיפות "קודם למעשה": מימוש סעיף 50 בהסכם הקואליציוני שבין 'הליכוד ישראל ביתנו' לבין 'הבית היהודי', לאמור: "הצדדים יפעלו לקידום חוק יסוד: מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי". חוק יסוד זה הוגש לכנסת הקודמת, בחודש אב תשע"א (2011), ע"י כ-20 ח"כים מסיעות שונות. חוק זה מבטיח את עתידנו כמדינה יהודית, והוא כולל גם זיקה משמעותית לעם היהודי שבתפוצות. יחד עם זאת החוק מקנה לשפה הערבית מעמד מיוחד, ומאפשר לכל "בני דת או לאום אחר" לשמר את תרבותם, מורשתם וזהותם, ואף לקיים התיישבות קהילתית נפרדת. חוק זה איננו מפלה לרעה את תושבי המדינה הפלסטינים, אלא רק מגדיר מה אופיה של המדינה - בית לאומי לעם ישראל, ובו גרים גם שכנים, אזרחים נכרים.
ותנאי מומלץ נוסף; למיטב ידיעתי 'חוק מדינת הלאום' לא מתייחס לשאלה הקריטית של זכויות אזרח רק מול מילוי חובות אזרח. נושא זה ראוי אף הוא לחקיקה, ויפה שעה אחת קודם, ולו כרקע וכהקדמת תרופה למאמצי מזכיר המדינה האמריקני. לא קשה לכתוב 'דברי הסבר' משכנעים לחוק שיויוני זה, כמקובל בכל הצעת חוק. הגיזרה החרדית, שתמיד נשלפת בכל דיון של 'זכויות מול חובות' - כבר נמצאת עמוק בקלחת זו בימי פולמוס 'השויון בנטל'.
"אם שלש אלו ייעשה לה" (שמות כא,יא), שלשת התנאים שהוזכרו (ללא עזה, חוק מדינת הלאום היהודי, זכויות אזרח מותנות במילוי חובותיו), ואם נגזר עלינו לדון במשהו אופרטיבי במצוות שר החוץ האמריקני ושולחו - אזי אני בעד מדינה אחת, וה' יעשה הטוב בעיניו.