לאחרונה הוצבו על כביש המנהרות, המוביל מירושלים ליישובי גוש עציון, שלטים בולטים לעין. 'לֹא תִרְצָח' מכריז השלט, והנהגת היהודיה והנהג הערבי נדרכים מייד. מצד אחד עשרת הדברות, אבל לצידם הערבית. כל הנהגים מחפשים: מי הם הרוצחים?? איפה, איפה האמירה הפוליטית, והשלט הזה- הוא לנו או לצרינו?! לאוחז בהגה לוקח שניה ארוכה להבין: מדובר בשלטי זהירות בדרכים הכתובים עברית וערבית. העברית בפונט של ספרי תורה, והערבית בפונט של קוראן.
דווקא הדמיון בין החולף בראש של הנהג מאפרת והנהגת מאל-חאדר, הוא מה שמדליק בקמפיין הזה. השלטים הופכים למראה - המשקפת כמה אוטומטית ושטחית התגובה שלנו התרה אחר הטובים והרעים. השלטים מזכירים לנו ששכחנו את הדמיון בינינו. כולנו נוהגים בכביש בפראות, בכל הקהילות יש הרוגים ופצועים לשווא, וגם אנחנו חלק מאותה תרבות. בכביש יהודים הורגים ערבים, וערבים הורגים יהודים ללא כל קשר לדת גזע או מין.
 |
|
(צילום: חנה פנחסי)
|
השלט הזה מזכיר את האוניברסאליות חובקת כל של 'לֹא תִרְצָח'. אבל גם את האמונה לפיה ניתן לשנות תרבות נהיגה. השתפרנו, פעם לא חגרנו חגורות בטיחות אך עדיין יש עוד לאן לשאוף. מי שנהג אי פעם בחו"ל יודע כמה רע ותוקפני נוהגים הישראלים. ואל תתנשאו על נהגים אחרים: לצערנו, כבר ראינו תאונות 'פגע וברח' גם אצל יהודים טובים. אבל גם תרבות של נהיגה אפשר לשנות.
ההתנסות בחוויה בה הטוב של היהודי והערבי משותף, מבשרת עולם שטוב יותר לחיות או לפחות לנהוג בו. ביטוי להבנה שיש מרחב משותף, בו גם יהודים וגם ערבים לוקחים חלק. וזו דוגמא לכך שאפשר להיות - לפחות לרגע - בשיחה ששמה את הפוליטי-מדיני בצד. אולי כמו במחאה החברתית. זו התחלה מצוינת. ומכאן, הכביש פתוח עד רמי לוי. אולי גם שם נצליח לראות את ההזדמנות למשותף לאנושי וליהודי.
חנה פנחסי גרה באפרת, עמיתה ב'שחרית', ומנחה את בית המדרש 'חֵידר משלך' במכון הרטמן.