מינויו של יוסי כהן לראש המוסד מצטרף למינוי של רוני אלשיך למפכ"ל ולאלה קדם מינויו של יורם כהן לראש השב"כ. שלושת אלה הם אנשי הציונות הדתית, כל אחד מהם באופן אחר. ד"ר ראובן גל שהיה הפסיכולוג הראשי של צה"ל, כתב ספר בשם 'בין הכיפה לכומתה' המתעד את התופעה בכל היקפה. מה שמסתמן כתופעה - מינוי בכירים במערכות הביטחון מבין אנשי הציונות הדתית, מעורר תגובות משני חלקי החברה הישראלית. המגזר החילוני מביע חרדה מפני השתלטות הדתיים על המדינה. המגזר הדתי מביע שמחה על ראשית ההשתלטות על המדינה ומוסדותיה. והתופעה אף התרחבה עד לכדי בחינת הטענה כי הגיע 'קץ החילוניות'.
אולם, כמה כשלים של מחשבה באים לידי ביטוי בתופעות האלה.
הכשל הראשון הוא מגזר מול קבוצה. כשחוזר דוד בראש חילו לאחר ניצחון, דורשים אנשיו שלא יחלק את השלל אם אלה שלא יצאו למלחמה. תשובתו של דוד היא:
וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה? כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקו. [שמואל א' ל' כ"ד]
הקבוצה היא מכלול, ואין לראות אותה כקיבוץ חלקים שונים ומשכך כאשר אדם מקבל תפקיד ממלכתי, המבט הוא על הממלכה ולא על המגזר אליו הוא משתייך.
הכשל השני הוא כשל המבט. הסיבה לקביעת ההלכה כבית הלל היא, מתוארת כך על ידי החכמים:
מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?
מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. [עירובין י"ג ע"ב]
אדם מסוגל - וראוי שיפעל כך - לראות את המציאות לא רק מנקודת מבטו, אלא גם מנקודת מבטו של האחר. אדם ממלכתי כך פועל. הוא רואה את המציאות בעיניו הוא, ומפעיל את היכולת לראותה בעיניים של בעלי זהויות אחרות. בכך הוא מנטרל את הכשל המגזרי.
הכשל השלישי הוא כשל הזהות. כך לדוגמא תחת הנהגתו של יפתח הגלעדי, נוצר מתח בין לוחמיו לבין בני אפרים:
וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם: אֶעֱבֹרָה, וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד: הַאֶפְרָתִי אַתָּה? וַיֹּאמֶר: לֹא.
וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת, וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת: וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן...[שופטים י"ב ה' - ו']
הטועים חושבים שזהות היא כמו מבטא, אינך יכול להסתיר אותו גם אם תנסה. אם כך הם הדברים, הרי שלמרות שני הטיעונים הקודמים - אדם דתי בתפקיד ממלכתי לעולם יפעל מתוך מערך הערכים והשפה הדתית, ואדם חילוני בתפקיד שכזה יעשה זאת מתוך מערך הערכים והשפה החילונית. אלא שזהות איננה דומה למבטא. זהות דומה לבגד. האדם הלובש מדים לובש זהות ממלכתית, ועל פיה הוא פועל. האדם הדתי לובש ציצית, אך הציצית - ראוי ללובשה מתחת לבגדים, במרחב הפרטי ולא חשופה לעין הציבורית. כך כתב הרב עובדיה יוסף כשנשאל האם ראוי ללבוש את הציצית באופן גלוי:
והגאון המקובל רבי חיים ויטאל בשער הכוונות, העיד בגודלו על רבינו האר"י זצ"ל, שהיה לובש הטלית קטן מתחת לכל מלבושיו על החלוק. ושאותם המתייהרים ללבוש טלית קטן על כל בגדיהם טעות גדולה היא בידם, ושזה הוא היפך האמת. [יחווה דעת ב' א']
לכל אדם יש זהות פרטית, אך תהא זו גאווה ויוהרה לחושפה ברבים. בציבור האיש שייך לציבור על כל פלגיו, ובינו לבין עצמו באה לידי ביטוי זהותו הדתית או החילונית.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלון הרטמן