על רקע הסערה בבית היהודי בשל השיריונים, חשוב להיזכר בדור המייסדים של הציונות הדתית, בבחינת דע מאין באת ולאן אתה הולך. טוב לרענן את הזיכרון הקולקטיבי ולהזכיר ליו"ר בנט מהו הגרעין של הציבור הדתי לאומי. בטקס הפתיחה של הוועידה של בני העקיבא העולמי האחרונה, בו נאם גם בנט, הוקדש סרטון מרגש לזכרו של יוסקה שפירא ז"ל, המזכ"ל הראשון והמייסד של בני עקיבא העולמי. כל זה במלאת שנה לפטירתו בגיל 87 לאחר מחלה ממושכת.
יוסקה מבכירי הציונות הדתית, בנו של האדמו"ר החלוץ הרב ישעיהו שפירא זצ"ל, חתנו של הסופר והמחנך יצחק אריגור ז"ל, גדל וחונך על האידיאולוגיה של המזרחי והפועל המזרחי וייצג נאמנה את רוח התנועה. בשעתו בטור השבועי, "על סדר יומנו", אשר כתב בהתמדה בעיתון "הצפה" היה לו קהל קוראים נאמנים, אשר חשו שהוא מבטא היטב את רוח התנועה, ומשקף את ערכי התנועה והקולקטיב של דור הכיפות הסרוגות. יוסקה ביטא היטב את הDNA הסרוג, הרבה לפני ברנז'ה וביקורת המסעדות של "מצב הרוח". בין השאר העמדות ונקודת המבט הייחודית שלו, היה יוסקה מעין פייסבוק לא וירטואלי אשר הקדים את זמנו, אשר באה ממקום של היכרות אישית ואינטימית עם המיטב של הציבור הדתי לאומי בארץ.
בוועידה הנוכחית נערך אירוע אומנותי מרשים אשר כלל מתופפים וזמרים לפי מיטב האווירה העכשווית המתאימה לנוער בישראל ובתפוצות, מופע אשר לא היה מבייש שום אירוע של נוער החשוף לאינטרנט ולתקשורת, וניזון מדימויים ושפה עכשווית. וותיקי התנועה היו צריכים לצבוט עצמם כדי להיזכר שהם בוועידה של בני עקיבא ולא במופע רוק של חגיגה אחרת.
במקביל גם הפריימריז בבית היהודי התנהל באופן אחר ממה שהיינו מורגלים בישיבות המרכז של המפד"ל. זה לא אותם עסקנים שמצטופפים ורוקמים דילים והסכמים של חוגי המפלגה, אלא רוח צעירה עם פליירים פלקטים ודגלונים, עדיין בלי הנקניקיות של הליכוד. הפרופיל המגוון של המועמדים שונה חברתית מהפרופיל של נציגי המפד"ל הוותיקים, ואפילו מאלו שכונו בשעתו "צעירי המפד"ל", אשר זקנו והזקינו יחד עם התכווצות המפלגה לשפל של שלושה מנדטים. את המר ובן מאיר המשיכו הרב יצחק לוי שאול יהלום וזבולון אורלב, עם אפיזודה קצרה של אפי איתם. היחיד ששרד דור זה, המשיך בבית היהודי ואף הצליח להיבחר בשנית הוא ניסן סלומינסקי מאנשי המר ואורלב. במידה מסויימת מועמדים כמו יהודית שילת, שרה אליאש מוטי יוגב ואולי אף אחרים, הם סוג של "חוליה מגשרת". חוליה אשר הכירה וזוכרת עדיין את יוסקה שפירא, ומעט מרוחו וסגנונו שורה עליהם.
דרכו של יוסקה משקפת את כל מה שהיה בציונות הדתית, בני עקיבא העולמית והעלייה, של רבים וטובים מבניה. יוסקה היה מעורב בהקמת גוש אמונים וההתישבות ביש"ע, הקמת ישובים בדרום עם שמוליק ריפמן משער הנגב,רתמים, ובצפון מצפה הושעיא, יחד עם ד"ר חיים פרי מימין אורד. בתקופת היותו חבר הנהלת הסוכנות וראש עליית הנוער תרם לחיזוק המוסדות הפנימייתים, היה מקובל גם על החילונים ובוודאי על הדתיים. במקביל כמעט בכל תחום בפעילות הדתית לאומית היה מעורב. יחד עם הרב דרוקמן, חנן פורת, הרב צפניה דרורי, הרב יצחק לוי, ובתמיכת הרב טאו הקים את מצ"ד, לאחר שהניסיון לשנות את המפד"ל מבפנים כשל. בבחירות 82' נבחר כשר בלי תיק מטעם מורשה, מצ"ד ופועלי אגודת ישראל, בממשלת האחדות של פרס ושמיר. בממשלה שניהם למדו להעריך אותו, אהבו וכבדו אותו. את ההסכם הקואליציוני יזם אריק שרון. בתום כהונת ממשלה זו התאחד מחדש עם המפד"ל וכמעט נבחר כשר לאחר המר ושאקי.
במקביל הקים את תהיל"ה, תנועה לעידוד ותמיכה בעלייה, "עוז" תנועת נוער לילדים לפני בני עקיבא, והיה מעורב בכל פעילות בני עקיבא בחבר העמים, החל משנות ה-80 של "מסך הברזל" והמשך לאחר הפרסטרויקה והתחלת העלייה הגדולה של שנות ה-90. יחד עם דויד ברטוב, אריה קרול ויעקב קדמי מלשכת הקשר, ובשיתוף המר כשר החינוך ושמיר כראש ממשלה, יזם את פרוייקט נעל"ה, נוער עולה לפני הורים. הגרעין הראשוני של מנהלת הפרויקט, ישעיהו יחיאלי, ראובן בן-חיים ואנוכי, צבי מוזס, כפסיכולוג הראשי, החל את עבודתו תחת המטרייה שלו, ויצא למיון המחזור הראשון ב-92. במיון זה בלט מדריך צעיר מדוברי הרוסית זאב אלקין. רק לאחר מכן אמץ הממסד של משרד החינוך, באמצעות האגודה לחינוך, את המינהלת תחתיה. כמנכ"ל קרן גרוז המשיך לפתח ולטפח את תהיל"ה תנועה לסיוע לעולים, ן"עוז" תנועת נוער לילדים.
ידו של יוסקה היה בכל מה שקשור לציבור הדתי לאומי. תמיד יוזם, מעורב ומשפיע, ברוח טובה, מלא באהבת הבריות וביכולת סבלנות והכלה לחולשותיהם. הרבה פתיחות לחדש ושילוב עם הישן. מעטים הם אנשי הציבור אשר זוכים שכה רבים יאמרו שהם מתגעגעים אליהם אישית, כולל אלו שלרגעים היו לו ליריבים. כך מתבטאים אנשים מכל המעגלים, קרובים כרחוקים. יוסקה אף פעם לא הביט לאחור אלא תמיד קדימה, וגם כאשר נחל תבוסות פוליטיות בסוכנות ובממשלה, המשיך בתנופה קדימה, בבחינת "יש עוד כל כך הרבה מה לעשות". גם בתקופה שאזלו כוחותיו, והמחלה השתלטה עליו בהדרגה, מוחו הקודח המשיך לחלום ולתכנן, ולממשיכיו יש עדיין הרבה מה לעשות.
הבית היהודי הביא עמו רוח פוליטית וחברתית חדשה המותאמת לרוח התקופה ומשתלבת היטב בשפה ובתקשורת העכשווית. ניתן לקוות שהם לא יתפתו לביקורת התקשורת אשר כל דבר שיש בו ניחוח היסטורי של המפד"ל נתפס כחסרון ופחיתות, וימצא מי אשר "יזכור את יוסף" וימשיך את דרכו, בחזון ובמעשה.