אף אחד לא מופתע באמת מהמהומות בהר הבית. ההתייחסות של גורמי הביטחון להר ויש להודות שגם שלנו כולנו, כמעט מזמינה אותה.
נתחיל עם המשטרה ומערכת הביטחון: אף אחד כנראה עוד לא סיפר להם שוויתורים לערבים לא מביאים שקט, אלא להיפך. הם מביאים אלימות נוספת וחזקה יותר. עשרות שנות סכסוך מוכיחות בפשטות שהיכן שהתעקשנו על נוכחות יהודית ועל חיים נורמליים, הערבים התרגלו והשקט הושג, ואילו כאשר ביצענו נסיגות, האלימות הלכה והתגברה.
במאה שעברה, אותו ויכוח על נוכחות ותפילות התקיים לגבי הכותל המערבי. היום הגעה לכותל ותפילה לידו נראית טבעית ביותר. ברמת הגולן, ביהודה ושומרון ובעיר דוד שבירושלים, ובכל מקום שיהודים התעקשו על נוכחות ונורמליות, הושג גם שקט יחסי שיכול היה להיות גרוע באופן משמעותי במקרה של נסיגה.
הדוגמאות מוכיחות מעל לכל ספק. בעקבות ההתנתקות מגוש קטיף התחלנו לחטוף טילים שהגיעו במבצע האחרון עד חיפה, בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו התרחשה האינתיפאדה השנייה ואלפים נהרגו. מנגד, מערת המכפלה למשל נאסר בעבר על יהודים להתפלל ובעקבות התעקשות יהודית הגזירה בוטלה. היום טבעי לחלוטין שיהודים מורשים לבקר ולהתפלל בקברי האבות.
מדוע המשטרה וכוחות הביטחון אינם מפנימים את הלקח שנלמד פעם אחר פעם ודווקא בשם האינטרס הביטחוני הם מונעים נוכחות קבועה של יהודים עם הסדרי ביקור נורמליים בהר הבית? האם יכול להיות שיש כאן עוד משהו? האם יכול להיות שדווקא בגלל שמדובר בהר הבית שהוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, מערכת הביטחון לא יודעת מה לעשות איתו ואיך להתייחס אליו? במיוחד לאור חוסר האכפתיות של הממסד הדתי?
נימוק ביטחוני של שמירה על השקט אינו מספיק להצדיק אפליה בסדר הגודל שמתרחש בהר הבית. במדינת ישראל של 2014 שמקפידה על זכויותיהם של כל המיעוטים בתוכה. האפליה בכניסתם של יהודים להר הבית, שכל כך רבים מאיתנו מקבלים כאילו הייתה חלק ממעשה הבריאה, מתחילה כבר בעלייה להר: מתוך עשרה שערים שיש להר הבית, רק בשער אחד מותר ליהודים לעלות להר, וגם זה בשעות ספורות בלבד ובתנאי שלא מתרחשות מהומות או סתם הפרות סדר.
אם התמזל מזלכם ונכנסתם לרחבת ההר, יקבלו את פניכם מקללים מקצועיים שמקבלים משכורת מטעם תנועת האחים המוסלמים בראשות ראד סאלח אך ורק לשם מטרה זו. ואז, במסווה של שמירה על הסדר מתחילה המשטרה לזרז את היהודים לסיים את הביקור תוך הליכה מהירה ולעיתים ריצה, כי כידוע ממקומות אחרים ובתקופות אחרות, נוכחות של יהודים יוצרת בעיות. כך זה. אבל במדינת היהודים תודו שזה קצת משונה או מוגזם.
בחג סוכות הנוכחי שברה אפליית היהודים שיאים חדשים: ערבים מעזה! הורשו לעלות להר הבית ולהתפלל ואילו בחלק מהחג לא התאפשרה כניסת יהודים להר. הטענה הפומבית הייתה שמדובר על חשש למהומות כמובן אך בעברית פשוטה הדברים ברורים הרבה יותר: למשטרה לא היה כוח או רצון להתעסק עם מספר מצומצם של פורעים ערבים.
יחד עם זאת, יכול להיות שאנו עושים כאן הנחה גדולה לעצמנו. קל לבוא בטענות לראש הממשלה, לשר לבטחון פנים, למשטרה ולמי לא. בדרך כלל גם כנראה נהיה בצד הצודק אבל בעיני השאלה החשובה באמת היא איפה אנחנו בסיפור הזה.
כיצד יתכן שחלק גדול מאיתנו מקפיד על קוצו של יוד בכשרות של ארבעת המינים אך לא מתעניין בנעשה על הר הבית, המקום המקודש ביותר ליהודים? איך הגענו למצב שבו היינו עסוקים בתכנון פעילות ענפה לימי החג אך לא העלינו על דעתנו את הדבר הטבעי והפשוט ביותר, שהוא לעלות לירושלים, להר הבית, בחג הסוכות שהינו אחד משלושת הרגלים, ולדרוש בשלומו של המקום הקדוש? מתי בדיוק נבנתה החומה השקופה אך הכל כך אטומה ביננו לבין הר הבית?
לפעמים יש לי תחושה שאנו מתייחסים להר הבית כאל קרוב משפחה רחוק שאנו לא בטוחים בקשר שלנו אליו. ישנה מחלוקת ידועה בין בית שמאי לבין בית הלל לגבי נענוע הלולב. האם לנענע גם באמירת המילים "הצליחה נא" או רק במילים "הושיע נא". ניתן להסביר את סירובם של בית הלל לנענע הלולב גם ב "הצליחה נא", בכך שהם מבינים שהישועה תבוא לנו מייד ה' אבל את ההצלחה אנו צריכים לבקש גם מעצמנו. ממעשה ידנו.
בתחילת המאה עשרים מרבית הרבנים אסרו על עלייה לארץ ישראל משום התגרות בגויים. דבר זה השתנה בזכות מספר רבנים אמיצים והרבה אנשים ופעילים אחרים שהאש בערה בתוכם והם הבינו שהשינוי הכרחי ומחוייב המציאות. האם לא הגיע הזמן שנצטרף ולו בקצת, לנאמנים שעולים בשערי ההר ובכך נשנה את ההתייחסות של השלטונות אליו ואת המציאות בארץ ישראל?