גל הטרור: אסור לנו לשכוח את "השטחים"

בימים האחרונים בוחרים מבצעי הפיגועים להתמקד באזור יהודה ושומרון. אם במשך מספר ימים כל הארץ הייתה חזית: ירושלים, תל אביב, קריית גת, עפולה, גן יבנה, באר שבע וערים ויישובים נוספים היו חלק ממעגל הטרור הרצחני, נדמה שבשבוע החולף הפיגועים מתמקדים באזור איו''ש: בקבוק תבערה שמושלך על ילדה בת 3 ליד בית אל, פיגוע דקירה ליד גוש עציון, פיגוע דקירה ליד אריאל, פיגוע דריסה ליד קריית ארבע, פיגוע דקירה בחברון, וכמובן לא ספרנו את כל זריקות האבנים ובקבוקי התבערה בצירי התנועה. לא ראיתי שממשלת ישראל כינסה ישיבת קבינט וגם מסיבת עיתונאים דחופה לא כונסה. שקט. דממה.

בין אם המחבלים עושים זאת בכוונת מכוון של אחד מארגוני הטרור, ובין אם הם מבצעים את זממם דווקא שם - מאחר שכוחות הביטחון חוסמים את דרכם לירושלים ולמרכז הארץ והם מוצאים אפשרות קלה יותר לבצע את זממם ברחבי יו''ש - המעבר של זירת הפיגועים מחייב התייחסות והיערכות מחדש לא רק של מערכת הביטחון, צה''ל, משטרה וכו', אלא גם של החברה הישראלית כולה.

(צילום: אילוסטרציה. הלל מאיר - TPS)

בתחילת גל הטרור הנוכחי (אי שם בחג הסוכות האחרון, אם הספקנו לשכוח), נוצרה הרגשה של סולידריות ואמפטיה לאומית. הרצח של הזוג איתם ונעמה הנקין הי''ד שבוצע בצורה אכזרית לעיניי ילדיהם הקטנים, זעזע מדינה שלמה, עורר את החברה הישראלית על כל גווניה ושבר מחיצות בין חלקי העם השונים, ולו לרגע. נוצרה הרגשה שקורה פה משהו.

אך כעת, נדמה שאנחנו עומדים שוב בפני פיצול. בדיוק כמו בשנת 2002 בזמן סיקור הפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים עת החליטו עורכי הטלוויזיה בהחלטה שערורייתית לפצל את המסך לשניים. בצד א' שודרו התמונות מזירת הפיגוע, ובצד ב' המשיכו כרגיל את שידור משחק הכדורגל בין מכבי חיפה למכבי קריית גת. כאילו אמרו לנו אתם תתמודדו עם הפיגוע שלכם, והשאר ימשיכו עם מכבי. עם אחד, אבל עם מסך מפוצל.

כיום גם כותרת העיתונים ואתרי החדשות התחילו "ליישר קו". כעת כבר דיווח על פיגוע ומחבל בודד זה לא מספיק "ניוז" והסיקור עליו עובר לעמוד ארבע-חמש או נכנס בכלל כאייטם קטן באתר מתחת לידיעה על "מה לובשים לחורף?" או אחרי הידיעה על "מי יהיה השר שיחתום על מתווה הגז?"

וזה עצוב ומקומם, כי זוהי בדיוק מטרתם של המחבלים. לבצע פיגוע "בודד" ועד פיגוע "בודד" ופה זריקת אבנים, ושם בקבוק תבערה, ועוד דקירה וניסיון דריסה, ובעצם להרגיל אתנו שזה הגינוי, לגיטימי ו"שגרתי" -מילה שרק בישראל יכולה להכיל כל כך הרבה ניגודים בתוכה.

דווקא משום כך, אסור לנו לחזור אחורה לאותם ימים שבהם הופצצו שדרות ויישובי עוטף עזה מדי יום - וזו הייתה "הבעיה שלהם" או להתרגל לימים הלא רחוקים, שבהם שכונות התפר בירושלים ספגו אבנים ובקבוקי תבערה מדי ערב וזו הייתה התמודדות "שלהם", ולא להסכים בשום פנים ואופן לצאת בהכרזות ולהודיע על סיומו או "דעיכתו" של גל הטרור בשעה שישראלים רבים נדקרים או סופגים בקת''בים ואבנים מדי יום.

כעת זוהי שעת מבחן לחברה הישראלית. דווקא עכשיו, כשנדמה לכאורה כי יש דעיכה בפיגועים בתחומי הקו הירוק והפיגועים מתמקדים ביישובי איו''ש, דווקא עכשיו, עלינו לעשות מעשים כדי לחזק את הסולידריות, הערבות הדדית, ובעיקר את האכפתיות הבסיסית למה שקורה יום יום "אי שם" - ב"שטחים".