האירוע הקשה בנאפל מעלה את השאלה ההלכתית האם נהגו המטיילים נכון כאשר החליטו להשאיר את חברתם בדרך. הדבר שנוי במחלוקת התנאים במסכת בבא מציעא לגבי שניים שהיו מהלכים במדבר ולאחד מהם ישנה כמות של מים המספיקה רק לו. לדעת בן פטורה יש לחלק את הכמות בין שניהם ולדעת רבי עקיבא בעל המים ישתה את כל הכמות וישאיר את חברו למות .
"שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך". (ב"מ סב.)
הפרשנים ביארו את דעתו של בן פטורה כי ישנה חובת הצלה מוחלטת על בעל המים ולכן אסור לו למנוע מחברו לשתות שהרי בכך הוא מקרב את מותו. לעומתו סובר רבי עקיבא שכשחייו של בעל הקיתון בסכנה - מעולם לא נתחייב להציל את האחר, וממילא חייו קודמים.
אם כך לפי בן פטורה ישנה חובה בסיסית להציל את החבר גם במחיר של סיכון עצמי ולדעת רבי עקיבא לא קיימת חובה כזו כאשר אדם נמצא בסכנת חיים.
ההלכה אינה מפורשת אך מקובל לפסוק כרבי עקיבא (אגרות משה ,יו"ד ח"א סי' קמה).
אולם ישנו מצב שכן פוסקים הלכה כבן פטורה וישנה חובה להציל את החבר אף במחיר של סיכון עצמי וזו בשעת מלחמה. בזמן זה חיי היחיד אינם נחשבים כשלעצמם אלא החשבון הוא כללי ועל על חייל מוטל לעשות כל שביכולתו להצלת חברו אף במחיר סיכון עצמו.
במצב של מלחמה, כל אחד ואחד מאנשי הקרב מחויב למסור את נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה. וכשם שהכלל של "וחי בהם" לא חל במלחמה , כך הכלל של "חייך קודמים" גם כן לא חל במלחמה . אלא כאיש אחד מחויבים למסור כל ארור ואחר את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו (ציץ אליעזר חלק כ). עם זאת, במצב של אסון טבע וכדומה לא כך הדבר על פי המקובל בהלכה.
כולנו תפילה שנזכה לעזר אחד לשני מתוך רווחה ושמחה.
הכותב הוא ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות וראש מכון משפט לעם