אין צורך בשני רבנים ראשיים אורתודוקסיים, אחד ספרדי ואחד אשכנזי, כי אין שתי יהדויות אורתודוקסיות. החלוקה הקלאסית ל"ספרדים" ו"אשכנזים" היא שריד מדולדל של עבר פיקטיבי. אין יהדות ספרדית ממש כפי שאין יהדות אשכנזית - אך גם אין יהדות אחת. מה יש אפוא? רצף של מסורות הלכתיות שונות של יוצאי אזורים גיאוגרפיים שונים. על אף שגם יוצאי מרוקו וגם יוצאי הבלקן כלולים תחת השם "ספרדים", המסורת ההלכתית של הראשונים ביחס לאכילת קטניות בפסח שונה לחלוטין מהמסורת של האחרונים; והמנהג של יהודי גרמניה "האשכנזים" בזמן ההמתנה בין בשר לחלב, אינו דומה למנהגם של יוצאי הולנד, שגם הם "אשכנזים". למעשה, גם הניסיון לכלול את כל יהודי גרמניה והולנד תחת אותה קטגוריה, "אשכנזים", חוטא לאמת. הרי בכל אתר ואתר נהגו לפי פסיקת המרא דאתרא, שפעמים רבות חלק על מרא דאתרא של העיר הסמוכה או אפילו על זה של הקהילה השכנה. שני יהודים, שלוש דעות. איני טוען לקוויריות הלכתית, אך הקטגוריות הללו, "ספרדי" ו"אשכנזי", הם השטחה של התמונה ההלכתית הצבעונית לשחור ולבן מזויפים.
באופן אירוני, החלוקה לשתי עדות היא תוצר לוואי של הרצון ליצור קאנון הלכתי אחיד. רבים ניסו לעשות זאת, המוכר שבהם הוא אולי הרמב"ם. מפעלו ההלכתי האדיר, "משנה תורה", נועד למלא את החוסר המביך בספר הלכה פאן-יהודי - כפי שהוא מתוודה בהקדמתו - אך ספג גינוי מצד חכמי דורו על כך שהוא מתעלם ממסורות הפסיקה השונות. קדירת ההלכה המשיכה לרתוח ולבעבע גם אחרי רמב"ם וכמה דורות מאוחר יותר ניסה רבי יוסף קארו לעשות שוב את הבלתי-אפשרי. הוא זיקק מסורות הלכתיות אחדות מתוך הרבות הקודמות וסיכם אותן בספרו "שולחן ערוך" - ונתקל בהתנגדות עזה; הרצון להפוך את המסורת ההלכתית של יוצאי ספרד דווקא למחייבת, הביא את חכמי הארצות האחרות ובראשם רבי משה איסרליש, גדול פוסקי אשכנז, להתנגד לקנוניזציה. מעל לשולחנו של הרב הצפתי פרס הרב האשכנזי את מפתו - שביסודה היא אוסף המסורות ההלכתיות הייחודיות ליהודי ארצות אשכנז. אלא שהרמ"א עשה לאחרים את מה שכמעט עשו לו; ספרו "מפת השולחן" מחניק קולות אחרים ומתעלם ממסורות הלכתיות שונות שנהגו בארצות אשכנז ובארצות הסמוכות לה - ולכן גם הוא לווה בהתנגדות של רבי חיים בן רבי בצלאל מפרידברג אחי המהר"ל מפראג. מתברר שהניסיון להשטיח את המרחב ההלכתי נתקל תמיד בזעם בריא, שכן לכל מקום מנהגיו ומסורותיו הייחודיים. הניסיון החוזר ונשנה לדחוק מסורות שונות למיטת סדום הוליד התקוממות. במבט לאחור מתברר שהשו"ע והרמ"א הפסידו בקרבות אך ניצחו במלחמה; למרות שהחכמים שבאו אחריהם שימרו את מנהגי קהילותיהם ונאבקו על קוצה של כל מסורת, הקטגוריות הגיאוגרפיות הסטריאוטיפיות הם ששרדו. "אתה ספרדי או אשכנזי?", זה מה שנשאר, ולא "חלבי או בגדאדי? פרנקפורטר או ברלינאי?".
שלטונות המנדט הבריטי המשיכו בהטמעת החלוקה השטוחה הזו. הם מיסדו את ההבדלים ההלכתיים והתרבותיים שהיו קיימים בין ספרדי פלשתינה לאשכנזיה כשהמציאו משרה רבנית חדשה, "רב ראשי אשכנזי" שיכהן לצד ה"ראשון לציון" הספרדי שירשו מהעות'מאנים. למשרת הרב הראשי האשכנזי הראשון נבחר הראי"ה קוק שבכלל הגיע מלטביה, ואת משרת הרב הראשי הספרדי הראשון אייש הרב יעקב מאיר שהיה ירושלמי מלידה ולא דרך מעולם על אדמת ספרד (אבל על אדמת בוכרה וסלוניקי דווקא כן). האם היה הבדל מהותי כלשהוא בין הרב קוק לרב מאיר? האם מי מהם לא הכיר את מסורת הפסיקה של העדה השנייה עד כדי כך שלא יכול היה לשמש כפוסק-על? לכל השאלות הללו תשובה שלילית. ברור שלא היה צורך אמיתי במינוי שני רבנים ראשיים. הכפלת משרת הרב הראשי בידי הבריטים הייתה אתנן פוליטי שנועד לשרת את האינטרסים של שר המושבות ולמנוע מחלוקת על מעמדה של הרבנות המתחדשת.
קשה היה להשתחרר מעולו של הכובש הזר, אך קשה שבעתיים היה להתנער מהחוקים, הסדרים והנהלים שהותיר אחריו. חוק "הרבנות הראשית לישראל" נחקק בשנת תש"ם (1980), למעלה משלושים שנה לאחר שהבריטי האחרון עזב את הארץ, ואף על פי כן הוא חוק בריטי. החוק הישראלי משמר את התחדיש הבריטי וקובע שיש למנות שני רבנים ראשיים, "אחד ספרדי הנקרא 'ראשון לציון' ואחד אשכנזי". מדוע הסתפק המחוקק ברב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי בלבד? האם לא ראוי למנות גם רב ראשי תימני ורב ראשי אתיופי? - הלא ליוצאי ארצות אלו ייחוד הלכתי ותרבותי לא פחות מזה של האשכנזים והספרדים. התשובה, שוב, ברורה: המחוקק הישראלי שימר את הירושה שקיבל מקודמו הבריטי. נראה שאם היינו נוטלים את עצמאותנו מידי העות'מאנים כמה עשרות שנים קודם לתש"ח לא היו לנו היום בחוק הישראלי שני רבנים ראשיים אלא רק "חכם באשי" אחד.
ואולי יש צורך אמיתי בשני רבנים, אחד ספרדי ואחד אשכנזי? הרי כל אחד מהם צריך לפסוק לעדתו. לא? לא. הליך ההכשרה של רבנים ממוצא ספרדי זהה לזה של רבנים ממוצא אשכנזי. גם מבחני ההסמכה שנערכים ב"בנייני האומה" אינם נושאים אופי עדתי; זה לצד זה יושבים אברכים בני עדות שונות וכולם מקבלים מבחן זהה. ישראלי שהוריו נולדו בפרס ייבחן בדיוק על אותם נושאים שעימם יתמודד עולה חדש מצפון אמריקה - ואם יעמדו בהצלחה בכל הבחינות, שניהם יוכלו לשמש בתפקידים רבניים מבלי להידרש לארץ מוצאם או מוצא אבותיהם. הם יוכלו לשמש כרבני שכונה, רבני יישוב, ואפילו כרבנים אזוריים מבלי שמישהו יפשפש בעץ המשפחה שלהם. והנה, באמצע סולם הדרגות הרבני מבליחה לרגע החלוקה העדתית כבמטה קסם ושוב נעלמת בדרגה הבאה. אם אתה רב יישוב או רב אזורי - איש לא ישאל אותך האם גדלת על חריימה או על גפילטע פיש ובאיזו מנגינה אתה שר "לכה דודי" - אם אתה רב של עיר - דווקא כן. למה? אין היגיון. האם מיותר לציין שבשום מדינה מלבד ישראל אין שני רבנים ראשיים? אפילו בבריטניה אין רב ראשי ספרדי ורב ראשי אשכנזי. אז במה התייחדה מדינת ישראל? בדבקות קנאית בחוקים בריטיים שנס ליחם... אנחנו יותר בריטים מהבריטים.
ולסיום, על אף שמוצאו העדתי של מועמד למשרת הרב הראשי לישראל משפיע על סיכויו להיות רב ראשי אשכנזי או ראשון לציון, בשום מקום בחוק הרבנות לא מוגדר מיהו "ספרדי" ומיהו "אשכנזי". הדבר פותח פתח להצעת חוק "מיהו ספרדי", בג"צים (מבחן בוזגלו?) וכל הסאגה העסיסית... ואולי פשוט נבטל את הכפילות המיותרת?
הכותב הוא בעל הבלוג "בלוגין שאובין"