בילדותי אהבתי לשמוע את הסיפור מתוך "כה עשו חכמינו" (שבבגרותי למדתי שהסיפורים הם תלמודיים וחז"ליים במקורם) על היהודי שאכל במסעדה רומית, והוגש לו אוכל לא כשר לארוחה. כאשר גילה היהודי את הטעות המרה, ומחה על כך בפני בעל המסעדה, ענה לו זה שלא חשבו ליהודי, מפני שלא נטל את ידיו לפני הסעודה.
אני נזכרת בסיפור הזה ותוהה, מהם הסממנים שאנו משתמשים בהם היום לזהות אדם על פי הקפדתו על קיום מצוות. בידוע הוא שישנם אנשים שמקפידים על קלה כבחמורה, ואמונתם תמימה וכנה, אלא שלא ניכר הדבר בהכרח לפי חיצוניותם. לאחרונה רבו האנשים שאינם מתהלכים עם כיפה, למרות שעל תפילה במניין הם כן יקפידו, או אינם לבושים לפי קוד לבוש "דתי" אולם בהחלט מגדירים עצמם ככאלו.
הסממנים החיצוניים הם מאוד קריטיים ונחוצים לנו, בחברה שלנו. אנחנו מרגישים בביטחון ובנוח כאשר אנחנו "מקטלגים" את האדם שלפנינו. אנחנו גם אוהבים לדעת אם מי שלפנינו הוא "משלנו" או "אחר". החיצוניות, על שלל ביטוייה ולבושיה, הפכה לעניין מועצם מאוד.
ומה קורה כאשר מישהו מאתנו "לא עומד בכללי קוד הלבוש"? לא מקבל על עצמו ולא מכפיף עצמו לנורמות היחסיות של הלבוש? הרי לא כל סנטימטר, צבע, הרכב הבדים והלבוש- כולם עניין הלכתי בהם... אחוז גדול הוא בכלל עניין "סוציולוגי" ויחסי מאוד למאפיין כזה או אחר של שיוך חברתי. אנחנו אוהבים להגיד שזה "צנוע" או "לא צנוע", אבל מתכוונים בכלל ל- "שייך, מתאים, הולם, נראה כ...". לא גדרי ההלכה הם הקובעים והמחייבים, אלא גדרי החברה אליה אנחנו משתייכים. למשל, אופן קשירת המטפחת, גדלים וצבעוניות של כיפות, חיתוך הזקן, מותג הסנדל או הנעל ועובי המשקפיים- קובעים הרבה יותר בעינינו. הם אומרים כמעט את כל מה שיש לדעת על האופי, ההשתייכות ואפילו האמונות והדעות של מי שלפנינו.
והתופעה המקוממת ביותר היא היחס והמקום שאנו נותנים ללבוש הנשי בהקשר הזה. מרבית הקוראים יסכימו איתי שכמעט ואין, וקשה ביותר להסכים ולמצוא גדרי הלכה מדויקים בכל הנוגע לגדרי "צניעות" האישה. ראו ערך הרחוב החרדי והדתי או אפילו בין עדות וחצרות. ורבות דובר על כך. ועדיין, הלבוש הנשי הפך להיות לאבן הבוחן של הדתיות, במלוא מובן המילה. אינני מתנגדת חלילה לכך שיש גדרי צניעות והלכה, אני רק שואלת מדוע דווקא הלבוש של הנשים הוא זה שמשקף בבלעדיות את הפנים.
בתי ספר קובעים תקנונים לכלל התלמידים- על פי אורך החצאית והשרוול של הבנות, אנשים מסמנים ומתייגים אנשים לפי "איך שהאישה מתלבשת", "האם היא מכסה את הראש, ובאיזה היקף". מדוע דווקא "צניעות" או בחירת האישה את לבושה, נהיה הסממן המובהק ביותר לרמת דתיות?! כמה פעמים שמעתם אנשים אומרים "בבית הכנסת או בקהילה הזאת רוב הנשים ללא כיסוי ראש מלא", או – "אני לא שאשלח את הילדים שלי למקום הזה.. ראית איך הבנות שם לבושות"!?
כמעט מבלי לשים לב, אנחנו מכריעים את כף הדתיות (או אם תרצו "הדתומטר") של נשים, משפחות, קהילות ומוסדות חינוך שלמים ומגוונים, על פי הגבולות של הלבוש הנשי. וזה לא מוסיף הרבה כבוד ללבוש האישה וגם לא לה עצמה.
שוחחתי עם אימא שהייתה שותפה לצוות הקמה של ממ"ד, שאמרה לי שהיא התעקשה בזמן ניסוח תקנון בית הספר, שסעיף קוד הלבוש, יהיה תחת שתי מגבלות: 1. שהוא לא יופיע בראש התקנון, ולא יקבל את מלוא תשומת הלב והמיקוד בעיני הורים שיבחרו לשלוח את ילדיהם למוסד זה. לבוש וצניעות זה חשוב, אבל לא יותר מדרך ארץ. 2. שההתייחסות ללבוש יהיה שווה ותואם – כלפי הבנים והבנות במוסד. לא יירשם בתקנון רק מה אורך השרוול של הבנות, אלא התייחסות כוללת ללבוש מכבד ומתאים למוסד דתי- לבנים ולבנות. ובהערת אגב, לא התעכבו שם בתקנון, על לבוש ההורים המגיעים לבית הספר. אמנם זאת אופנה חדשה ונפוצה לעדכן את ההורים מה מצופה מהם ללבוש, אבל כאן הסתפקו בבקשה מההורים לכבד את רוח המוסד בהגיעם להשתתף בפעילויות בית ספריות. ניסוח והתייחסות קצת יותר מכבדת.
בואו לא נוציא את עניין הלבוש מהמידות המתאימות לו. בנותינו אינן אמורות לשאת על גבן את כל משקל הדתיות של מוסדות החינוך. הן אינן המראה החיצוני של בית הספר. אני מציעה גם שלא נעמיס עליהן את כל התורה רק בלבוש אחד- הבגדים. הן בהחלט יכולות ללמוד תורה, להתחזק בקיום מצוות ולקבל על עצמן אורח חיים דתי, במגוון דרכים- ולא רק בהפקדה על הלבוש והסגנון. אין כאן מאזניים שעליהן מוטלות כל תרי"ג מצוות מצד אחד, וצניעות בכף השנייה.
גישה של "הכל או כלום", במיוחד ביחס לנראות החיצונית ולנשיותן של הבנות בגילאי הבגרות, לאו דווקא תניב תוצאות חינוכיות מוחלטות יותר.. עלינו להיזהר שלא יקרה ההיפך. נלמד אותן על פנים וחוץ, ונכוון אותן להעמקת הפנים ולמקום הראוי לו כחלק מחיי תורה.
הכותבת היא ראש תחום חינוך בתנועת נאמני תורה ועבודה